מדברי הוד כ''ק רבנו האדמו''ר מבעלזא (קרעניצא) שליט''א/ פה לאנדאן שבת זכור פרשת ויקרא ה' תשע''ט

ויקרא אל משה וידבר יהוה אליו

אמת, קיימא לן שויקרא ספר בפני עצמו הוא, אבל גם פשיטא שסיפור דברי המקרא שבתחילת פרשה זו נמשכים אחרי סוף פרשת פקודי דויכל משה את המלאכה.. ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד וגו' ורש''י כבר הביא שם את התו''כ שבהעלות הענן היה משה בא ומדבר עם השכינה.. ואילו בפרשה דידן פתח בויקרא אל משה בלשון הסתרה שלא נתפרש מי הוא הקורא ואנה משה נקרא, אז מוכרח שהמקרא נמשך אחר הדברים שבספר שמות כדברי הרשב''ם ואין ממש באלה המקשים עליו בשל ג' הפסוקים שמפסיקים מולא יכל משה עד סוף הספר כי גופו של סיפור המקרא מוכיח.  והנה הרמב''ן תיאר את סדר הדברים באשר לבואו של משרע''ה למשכן באופן השונה לכאורה מפשוטו של תו''כ שהביא רש''י, והדברים צדקו יחדיו שהכל עוסק בבחינת ולא יכול משה, כי אפשר לפרש ולא יכול כמו בולא יוכל ולא תוכל  לית ליה רשו.. שהוא לשון איסור וגם בולא יכול כמו ביוסף מצד פנימיותו וטבע מדותיו של שהיה עניו בתכלית הענוה וחושש מבחינת ההריסה וריבוי האור עד שפייסו הקב''ה וקראו בקריאה של חיבה.

ולבי אמר לי שעצם תיבת ויקרא אל משה באלף זעירא הוא הוא ספר לעצמו המורה על ענוותנותו של משה רבנו עליו השלום שבא לתקן את חטא אדם הראשון שקלקל את הכלים בעץ הדעת והבורא יתברך קראו כמו שנאמר: ויקרא ה אלקים אל האדם ויאמר לו איכה..  אל אדם לא נאמר אל האדם כי לזה שחטא ונתגאה להיות כבוראו והעיז פנים בבחינת אכלתי ואוכל עוד, וכפר בטובה לאמור האשה אשר שמת עמדי. והשי''ת קרא אליו בבחינת אל האדם בהא הידיעה האדם, כלומר זה שקלקל נתרחק ונסתאב. לכן תיקון זה הוא ספר לעצמו, ולא ספר גריידא אלא ספר עצום וגדול ועמוק מני עמוק להבין ולהשכיל במכשלת היפוכה של אותה מידה שהוא ההתנשאות היהירות והגאוה ושרשיה, כי איך יתגאה בו''ד אשר להבל דמה שבתו בתוך מרמה וקבור בסעיף אדמה כדבר הפייטן למוסף יום הקדוש. והאלף זעירא הוא שאות האלוף מכ''ב אתוון קדישין שהם אבני הבניין לכל הצירופין של כל אשר ברא אלוקים לעשות תלוי בבחינת הזעיר אנפין שהוא תכלית הצמצום שצמצם אלוקותו יתברך. וכן הדבר לכל הבא ליטהר להתנתק מעט קט מעובי גשמיותו יעלה יבוא ויגיע רק דרך צמצום והקטנהבבחינת ממדבר מתנה, שמנמיך ומשים עצמו כמדבר שכולו שממה וכל גרגיר חול שבו דומה בתכלית הדמיון לחבירו. והקרבנות לפי דעת הרמב''ן עניינם לשבר ולהנמיך רוח האדם. ובעצם כל תורת הכהנים הם רמזים במה יזכה נער ארחו להכנס בשערי מידת הענוה ועקב ענוה יראת השם ודעת קדושים בינה במסילה העולה בית אל להתדבק בבוא יתב''ש להחיותו ולטוב לו בזה ובבא..

בפרשה זו  מונה החנוך ט''ז מצוות והראשון הוא מצוות קרבן העולה החשובה המתחלת ב אדם כי יקריב, ולכאורה ראוי הייתה שהפרשה תקרא על שמה, אלא שהקרבן בבחינת התקרבות האדם מן האדמה ועובי טיט הגשם להבוי''ת בבחינת אדם כי יקריב, קשור ותלוי באלף זעירא של ויקרא.  כדברי המדרש כי יראת השי''ת שהיא ראשית החכמה כדברי הכתוב במשלי ראשית חכמה יראת השם וזו נמשכת בסולייתה של הענווה שנאמר עקב ענוה יראת השם וגו.. וגדולה היא הענוה שאדם אם משתמש בכלי שבור- גנאי הוא לו, אבל הקב"ה אינו כן- כל כלי תשמישו שבורין הן, שנאמר: "קרוב ה' לנשברי לב". "רוח נשברה". "הרופא לשבורי לב". "לב נשבר ונדכא". הואיל והקב"ה יתברך מתנהג בענוה עם בריותיו ואוהב את הענוה בכל ענין ובכל מקום, אם כן צריך לו לאדם להגביר מדת הענוה על כל טבעיו כדי שיהא עניו ושפל שהרי ק"ו- ומה הקב"ה שהוא שליט בעולמו לעשות ממנו כרצונו ולו הנצח והגדולה וההוד וגאה על כל גאים ומתנשא על נשאים והעושר והכבוד שלו, ואף על פי כן מתנהג בענוה עם כל בריותיו- ק"ו לבשר ודם שהוא הבל וריק רימה ותולעה ציץ נובל עלה נדף  על אחת כמה וכמה שצריך להשפיל עצמו בתכלית השפלות, ולהכניע יצרו בתכלית הכניעות והענוה ולשבור לבו ורוחו לפני המקום ולהתנהג עם הבריות בענוה ובשפלות לעשות עצמו כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה, וכיתד נמוכה שהכל תולין עליה.

ורבנו בחיי ביאר הפסוק על עקב ענוה יראת השם וגו.. על פי הפשט ותבונת השכל, כי השכר והתועלת המגיע מן הענוה בעוה"ז הוא ארבעה דברים והן יראה ועושר וכבוד וחיים, כי מדת הענוה היא מדה גופנית בחברת הבריות והוא שיהיה האדם ביישן וסבלן מכבד הבריות ומדבר בטובתן ויהיה שומע עלבונו ושותק, ומתוך המדה הזאת הגופנית יעלה האדם למדת היראה שהיא מדה שכלית ויבא גם כן לידי עושר, כי בעל הענוה הוא שמח בחלקו, וידוע כי הון עתק ימעט בעיני האדם עם הגאוה ויספיק לו מעט עם הענוה, וכיון שהוא מסתפק במועט ואיננו מתאוה אל היתרונות והוא שמח בחלקו הנה זה עושר, וכמו שדרשו רז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו. ועוד כתוב שם ושפל רוח יתמוך כבוד (כ''ט)  וככדאמרי אינשי: דער וועלכער פאדערט נישט קיין פלאץ האט אומיטום פלאץ.. וכן הדבר ברוחניות.

וכתיב (שם יח) ולפני כבוד ענוה, וזהו כבודו של מרע''ה שנאמר בו בכל ביתי נאמן הוא. שאעפ''י שנאמר לו ודברתי אתך מעל הכפורת  לא ערב את לבו לבא אל אהל מועד להתנבא ולהקריב קרבן עד שקרא לו הקב"ה רשות וקראו, וזהו שכתוב. ויקרא אל משה שמרע''ה היה בבחינת אלוף זעירא של מאוד מאוד הוי שפל רוח, וגם כאשר השי''ת קראו בשמו למשכנו שהקים משה בלשון כפי דברי רש''י הקדוש בלשון חבה, לשון שמלאכי  משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו ג) וקרא זה אל זה.. עוד ביקש להשפיל עצמו ולפחות בערכו ולכתוב כאילו היה אותו כבוד בבחינת ויקר שהוא נבואת עכו''ם נופל וגלוי עיניים או באספקלריא שאינה מאירה.

ומובא ששלשה בחינות ענוה הם, שישנה ענוה בבחינת ענותנותו של דוד המלך עליך עליו השלום שהנמיך עצמו אל מתחת למעלת איש ואמר אנכי תולעת ולא איש ואילו אברהם אבינו עליו השלום עוד השפיל עצמו למטה למטה ממדרגת חי ואמר ואנכי עפר ואפר, ואילו אדון הנביאים משה רבנו עליו השלום אשר זכה בהשגתו יתברך כפי שלא זכה לו ילוד אשה לפניו עד שלא חש ביישותו כלל והיה מתמיה ואומר ואנחנו מה.. 

ואנחנו רואים בחוש שאנשי המעלה מצד עצם טבעם ועוצם חכמתם הם אנשים צנועים ונוחים לכל אדם כפי שמצאנו בו בגאון כל הגאונים מטשעבין שהיה נח לכל נער ואיש פשוט ושח עמו בידידות כדבר איש אל רעהו ובימיו נודעו עוד כו''כ גאונים ואנשי השם במידת הפשטות והענוה. ואילו גסות הרוח נראית בהדיוטות לא חכמים המדמים שיתרון קל שבהם מאיזה צד שהוא מגביהם עד שאין שאין עולמם כדאי להם.והם נצרכים לשעבד את סביבתם שיכופו עצמם בפניהם וכל זה אינו שוה להם כי ההתנשאות היא כמים המלוחים שלא תרוה לעולם.. ואינם חלים ויודעים כי הם עצמם נשתעבדו ונעשו עבדים נרצעים לצל יישותם ולשגעון התנשאותם. וכי מה נשאר להם לאותם אומללים מעצם עצמם וחיות נשמתם..

אמר ר' יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה שנוי בנביאים  כה אמר רם ונשא שוכן עדוקדוש וגו' וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח משולש בכתובים דכתיב סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות..  ואילו העניו ושפל הפרך אינו עמוס ממשקל עצמו ומעמדו המדומה ודי לו שבוראו ויוצרו גדול ומהולל מאוד, והוא שמח בעולמו כאדם היושבומתענג לפני המלך במסיבו וכך הוא נעשה כלי ראוי באור פני מלך לקבל טובו ושפע רוב חסדיו

וקישור פרשה זו לימי הפורים הבאים עלינו לטובה מצאנו בספר  יערות דבש שם הסביר רבינו יהונתן שמרדכי היה כמשה  ואף הוא נאלץ לכתוב על עצמו בלית ברירה, ולכך במרדכי שהיתה מדתו ענוה כמשה אמר ודובר שלום לכל זרעו, שאפילו עם זרעו היה מתנהג במדת ענו ופותח בשלום תחלה, ומזה יובנו דברי הגמ' דאמרינן מגילה ברוח הקדש נאמרה, שנאמר ויודע למרדכי, מנא ידע, אלא ברוח הקדש.והדבר זה תמוה לכאורה, וכי אנו דנין אם מרדכי ואסתר נשתמשו ברוח הקדש, פשיטא, הלא נמנים במ"ח נביאים וז' נביאות שהיו בישראל כמבואר בגמ' ורש"י. רק הספק הוא במגילה עצמה, אם היא נכתבה ברוח הקדש בזה הלשון אשר היא לפנינו, או לאו, כי מה שהמחבר היה בעל רוח הקדש, לא יחויב שנכתבה ברוח הקדש כמו שהיא לפנינו, ושלמה היה ודאי בעל רוח הקדש כי שיר השירים ברוח הקדש נאמרה, ומ"מ נסתפקו בקהלת אם נאמרה ברוח הקדש, וכן במגילה, אך לפמ"ש ניחא, דידוע [ילקוט ראובני ע"פ ויקרא] מ"ש בתורה .ויקרא, א' זעירא, לרוב ענוה למשה מבלי לכתוב שקב"ה קרא לו ובא לאהל, ואם כן אף דכתב במגילה ומרדכי ידע, קשה מנא ידע, וע"כ ברוח הקדש, וא"כ איך כתבו מרדכי במגילה, שזה מפרסם היותו בעל רוח הקדש, ואין זה מגדר הענוה לכתוב בספר כן, אלא גלוי לכל העם דברוח הקדש נאמרה כל המגילה, ולא עינה מלבו לכתוב, רק כאשר ישים ה' בפיו אותו הוצרך לכתוב מבלי שינוי ח"ו בשום צד. 

והכלל והעיקר שנתפוס במידת השמחה כי בשמחה תצאו מאחיזת המדות הרעות, וגם בעיני בשר רואים שהאדם השמח נעשה נוח ואינו מקפיד על כבודו, וסולח ומוחל לבוזיו .

ויתן השי''ת בלבנו אהבתו יראתו והשגת גדלותו לפשט עקמומיות לבבנו להכניע קליפת המן ועמלק ולהתדבק בצדיקי אמת שדבקו בבוראם עד שבטלו יישותם למען לא נבוש בעולם הזה ולא נכלם בעלמא דאתי אכי''ר

וכאן ציוה רבינו לזמר זמר שושנת יעקב צהלה ושמחה.

יהודי פשוט

לאנדאן