מאת הרב יעקב גלויברמן
'על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים', כך ביטא דוד המלך את היגון והעצב, ואת סערת הרגשות שהתחוללה בו, לנוכח מותם של 'שאול ויהונתן'. בכל שנה 'יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל', עולים אצלי זיכרונות מאד קשים, המחזירים אותי לתקופה רחוקה לאחור לפני 37 שנים, בעת השתתפתי כקצין דת בפריצה ללבנון. כל שנה ב'יום הזיכרון' אני חש בגופי רעד, חלחלה ועצבות קשה, כאשר אני נזכר בחללי צה"ל הפרחים, הצעירים והנאים, שנפלו במלחמת לבנון הראשונה 1982. היה זה בחודש יוני 1982, כאשר הגדוד שלנו 7041 של אוגדת הצנחנים, יצא לקרב דרך ציר החוף מנהריה לכיוון הערים צור וצידון בלבנון. עם כניסת הגדוד בציר החוף, קיבלנו פקודה להתפצל ולעלות על נחתת (ספינת חיל הים), שיצאה באישון ליל בכדי לבצע פריצה וחסימת כביש על ציר החוף בנהר האוולי, שם נחתנו לפנות בוקר תחת הפגזה כבדה. (מדובר ציר שאפשר לכוחות לזרום לציר החוף). בשעה 4:30 לפנות בוקר הקמנו תאג"ד (תחנת איסוף גדודי) על חוף הים הלבנוני (נהר האוולי) כבית חולים קטן, שאליו לצערי זרמו פצועים רבים וחללי צה"ל שנפלו בערים צור וצידון. טיפלתי בהם עד להטסתם במסוקים, מהחוף לבית החולים רמב"ם בחיפה תחת הפגזה כבדה. התחושות היו אז קשות, עם הרגשה של כאב ודמעות, שחונקות את גרוני על הכאב של ההורים והמשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם וטרם קיבלו את הבשורות הקשות. אחרי יומיים של לחימה במקום, ולאחר שנוצר קשר עם הגדוד שלי שיצא מנהריה ביבשה, המשכנו לכיוון כיבוש עיירת דאמור, שם נהרג ידיד שלנו בחסידות חב"ד, סגן הרמטכ"ל האלוף יקותיאל (קותי) אדם ז"ל מקיבוץ 'משמר השבעה'. משם המשכנו לכיוון הערים עליי, בחמדון, ג'וניה, נמל התעופה של ביירות, כשאנחנו בעצם במצור על העיר ביירות. כל הדרך היינו תחת אש, ונאלצנו לטפל במסירות בפצועים, ובעיקר לשמור על החללים ולהביאם לקבורה. לא אשכח את תפילת 'קבלת שבת' המרגשת, שם, כתף אל כתף, דתיים ולא דתיים, כולם פצחו בתפילה ברגש ובדמעות: 'ידיד נפש אב הרחמן', ׳לכה דודי לקראת כלה׳ ועוד פיוטים. גם תוך כדי התפילה נקראתי לטפל בשני חללים לצערי. יהי זכרם של חיילנו ברוך, ולעילוי נשמת החללים השם יקום דמם, אני לומד משניות ומדליק נר זיכרון עבור הנשמות הטהורות.
'על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים', כך ביטא דוד המלך את היגון והעצב, ואת סערת הרגשות שהתחוללה בו, לנוכח מותם של 'שאול ויהונתן'. בכל שנה 'יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל', עולים אצלי זיכרונות מאד קשים, המחזירים אותי לתקופה רחוקה לאחור לפני 37 שנים, בעת השתתפתי כקצין דת בפריצה ללבנון. כל שנה ב'יום הזיכרון' אני חש בגופי רעד, חלחלה ועצבות קשה, כאשר אני נזכר בחללי צה"ל הפרחים, הצעירים והנאים, שנפלו במלחמת לבנון הראשונה 1982. היה זה בחודש יוני 1982, כאשר הגדוד שלנו 7041 של אוגדת הצנחנים, יצא לקרב דרך ציר החוף מנהריה לכיוון הערים צור וצידון בלבנון. עם כניסת הגדוד בציר החוף, קיבלנו פקודה להתפצל ולעלות על נחתת (ספינת חיל הים), שיצאה באישון ליל בכדי לבצע פריצה וחסימת כביש על ציר החוף בנהר האוולי, שם נחתנו לפנות בוקר תחת הפגזה כבדה. (מדובר ציר שאפשר לכוחות לזרום לציר החוף). בשעה 4:30 לפנות בוקר הקמנו תאג"ד (תחנת איסוף גדודי) על חוף הים הלבנוני (נהר האוולי) כבית חולים קטן, שאליו לצערי זרמו פצועים רבים וחללי צה"ל שנפלו בערים צור וצידון. טיפלתי בהם עד להטסתם במסוקים, מהחוף לבית החולים רמב"ם בחיפה תחת הפגזה כבדה. התחושות היו אז קשות, עם הרגשה של כאב ודמעות, שחונקות את גרוני על הכאב של ההורים והמשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם וטרם קיבלו את הבשורות הקשות. אחרי יומיים של לחימה במקום, ולאחר שנוצר קשר עם הגדוד שלי שיצא מנהריה ביבשה, המשכנו לכיוון כיבוש עיירת דאמור, שם נהרג ידיד שלנו בחסידות חב"ד, סגן הרמטכ"ל האלוף יקותיאל (קותי) אדם ז"ל מקיבוץ 'משמר השבעה'. משם המשכנו לכיוון הערים עליי, בחמדון, ג'וניה, נמל התעופה של ביירות, כשאנחנו בעצם במצור על העיר ביירות. כל הדרך היינו תחת אש, ונאלצנו לטפל במסירות בפצועים, ובעיקר לשמור על החללים ולהביאם לקבורה. לא אשכח את תפילת 'קבלת שבת' המרגשת, שם, כתף אל כתף, דתיים ולא דתיים, כולם פצחו בתפילה ברגש ובדמעות: 'ידיד נפש אב הרחמן', ׳לכה דודי לקראת כלה׳ ועוד פיוטים. גם תוך כדי התפילה נקראתי לטפל בשני חללים לצערי. יהי זכרם של חיילנו ברוך, ולעילוי נשמת החללים השם יקום דמם, אני לומד משניות ומדליק נר זיכרון עבור הנשמות הטהורות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.