חשיפת סוד הדעת - חלק ה'

מאת פלוני אלמוני

משה רבינו מעולם לא ניכס לעצמו את הנבואה, להיפך, הוא קירב את כל העם אל החוויה האלוקית הבלתי אמצעית, ואמר "מי יתן כל עם ה' נביאים". במעמד הר סיני רצה משה שכולם ישמעו את קולו של הקב"ה מדבר מתוך האש, אך אלה המתיימרים לייצג את העם, ביקשו שמשה יתווך בין העם לבין הקב"ה, והעם יפעלו על פי הוראותיו של משה. לא כך רצה משה. משה רצה שלכל אחד יהיה קשר חוויתי, בלתי אמצעי, עם האלוקים ועם התורה, כל אחד לפי מדרגתו. רש"י אומר זאת בפירוש, (דברים ה כד): "ואת תדבר אלינו. (אומר משה) שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני?!", והזוהר אומר: "אבל הערב רב לא יכלו לשמוע קול אלקים ומתו, ואלו שנשארו מהערב רב שלא מתו, אמרו אחר כך למשה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות".

עד היום, עומדים עלינו אנשים חכמים בעיניהם, ומטיפים לנו שהתורה נמצאת בליבם ובפיהם של הרבנים, ורק דרכם אפשר לדעת את האלוקים, ושאין מקום לקשר בלתי אמצעי עם הקב"ה ועם תורתו, אלא הכל צריך לעבור דרך הרבנים. ויש להם גם ראיות מפסוקים – "תורה ציוה לנו משה" פירושו לדעתם: הכל חייב לעבור דרך הפה של משה. שמעתי רב קהילה באזור שבו אני גר, שאמר זאת במפורש בדרשת השבת שלו. מן הסתם חלק מהאנשים שחושבים כך, אינם מזידים, אלא מאמינים בדרך הזו בתמימות, כי למיטב הכרתם זו היא הדרך הנכונה, אך האמת היא שבתת-ההכרה, המשיכה שלהם לדרך זו, נובעת מרצון לשלוט באחרים, אפילו שאין הם מודעים לכך.

לא תמיד אנחנו מודעים לשלדים שמתחבאים לנו בתת-ההכרה, ובדיוק משום כך אמר הבעל שם טוב שצריך לפקוח עין על תת-ההכרה. כאשר הגוף נמצא במצב של קטנות מוחין ושינה – שזהו הזמן שבו תת-ההכרה שולט – דווקא בשעה זו עליך להיות מודע למתרחש, בבחינת "אני ישנה וליבי ער". זוהי בדיוק עבודת הייחודים, כפי שרואים בדברי הבעל שם טוב.

עבודת הייחודים – שהיא השקטת המחשבות באמצעות התבוננות זכה במחשבה – מתחילה בשלב ראשון, בכניסה למצב של שינה. יש כאלה הקוראים למצב הזה מצב של טראנס, או מצב היפנוגוגי, השם לא משנה. בשלב ראשון מסיחים את הדעת מן המחשבה, על ידי כך שמתמקדים באיזה תחושה או קול או כל גירוי חושי אחר, ואז המחשבה מתחילה לעבוד על טייס אוטומטי, כלומר תת-ההכרה מפעיל אותה, ומתחיל תהליך של חלימה. כשמתחיל תהליך החלימה, מתבוננים במחשבות הללו, שעולות מאליהן, וההתבוננות הזאת שומרת שלא נרדם לגמרי, אלא הגוף ישן והלב נשאר ער.

כתוב בספר "דרך המלך", לאדמו"ר מפיאסצנה, עמוד ת"נ- תנ"א: "...אבל בעת שהאיש ישן אז אי אפשר לו לרצות דבר מה כי הלוא ישן הוא, ובכן העיקר לבוא בהקיץ בעת שאפשר לו לרצות, למצב של שינה, היינו בהשקטת מחשבותיו ורצונותיו השוטפים." אומר האדמו"ר שאפשר באופן יזום להכנס למצב של שינה, מצב שבו המחשבה נשלטת על ידי תת-ההכרה, ומתחיל תהליך של חלימה בהקיץ.

הרבה סודות כמוסים משתחררים מתת-ההכרה בשעה שחולמים בהקיץ, הרבה דברים שידענו אבל הדחקנו, משתחררים החוצה ומתחיל תהליך של ניקוז מתחים. על כן כאשר אדם מתחיל לתרגל השקטה של המחשבות, אל יתפלא אם עולים בו כעסים ישנים ותמונות מן העבר, והוא מוצא את עצמו מתמודד שוב עם מה שהוא מעדיף היה לשכוח. זה הכל תהליך של טיהור. הדינים מתנקזים החוצה כמו מוגלה מן הפצע המחלים. זה לא ימשך לתמיד, כעבור זמן מה, כאשר החלק העיקרי של המתחים יגמור להשתחרר, אתה תהפוך לאדם רגוע בהרבה, ואז כשיסתיים תהליך הטיהור של הדינים והמתחים, יתחילו להגיע רעיונות ותובנות, ופתרונות לבעיות שלא ידענו כיצד להתמודד איתם, כי ההשראה מקורה בתת-ההכרה. כך כמובא בספר דרך המלך: "...כי הישות של האדם הוא המתנגד להשראה ממרום, ואם דעתו ומחשבותיו ערים אז קשה שתשרה עליו השראה ממרום, ובעת שהאדם ישן ודעתו ומחשבותיו שוקטים, אז דוקא, כיוון שאין לו דעת לעצמו, אפשר שתשרה עליו השראה ממרום, וזה העניין (שאמרו חז"ל) 'חלום הוא אחד משישים בנבואה' ".

כשמתחיל תהליך החלימה, הנטיה הטבעית היא להירדם לגמרי, כמובן שאם האדם ישן לגמרי, הוא מפספס את הכל. הגמרא בברכות נ"ה אומרת: "חלום שלא נפתר - הריהו כאגרת שלא נקראה". על כן צריך מצד אחד לגרום לגוף לישון כדי שיתחיל תהליך החלימה, ומצד שני לשמור על הלב ערני, בבחינת "אני ישינה וליבי ער". ההתבוננות בחלום שומרת על המודעות שלא תדעך גם במצב של חלימה, וכך יכולה ההכרה להציץ אל נבכי תת-ההכרה, ונוצר קשר וחיבור בין ההכרה לתת ההכרה. עם הזמן נעשית חווית החלום ברורה יותר, ונשמרת בזיכרון כמו כל חוויה מודעת אחרת. 

להמשך כנסו כאן:

 

עצם הידיעה שאתה ישן, מוציאה אותך ממצב השינה. עצם הידיעה שאתה חולם, מנפצת את האשליה שבחלום, ושוב אין לחלום אחיזה בך. אתה ממשיך לחלום, אבל נשאר מחוץ לחלום. כך מובא בספר בן פורת יוסף ד"ס ע"א: "אפס שיש זמן שנסתלק הדעת מן האדם בסוד והחיות רצוא ושוב כו', וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור שאם ידעתי לא ישנתי, רצונו לומר שאם היה יודע שהוא בבחינת קטנות ושינה, היה מייחד מדרגה זו גם כן, ולא היה נקרא בחינת שינה וכו' ".

לא רק בשעה שאדם ישן מסתלקת ממנו הדעת, אלא כל ניסיון שאדם עובר בחיים הוא זמן שבו מסתלקת ממנו הדעת. עיקר הנסיון הוא בהסתלקות המוחין. אם באותה שעה של נסיון אדם מכיר בעובדה שמעמידים אותו בנסיון, עצם הידיעה הזאת נקראת 'ייחוד', ועצם המודעות לכך שמדובר בנסיון, מבטלת את הנסיון, כי שוב אין לאשליה שבנסיון אחיזה. הבעל שם טוב מביא על כך משל: היה מלך שרצה לנסות את בני מדינתו, לדעת אם הם נאמנים לו, אז הוא שלח את אחד מאנשיו שינסה להסית את בני המדינה נגד המלך. חלק מבני המדינה הצטרפו לאותו מסיט, חלק אחר נלחמו בו, אבל החכמים שבינהם שאלו את עצמם, איך יתכן שהמלך יתן למסיט ומדיח כזה, להסתובב חופשי במדינה ולהסיט כרצונו, ודאי זה הכל מתוכנן. הלכו ואמרו למסיט, שהם יודעים שהכל הצגה, ומשהכירו בו, שוב לא יכל המסיט להמשיך במלאכתו וחזר אל המלך.

אחרי חטא המרגלים אמר משה לישראל, כי נגזר עליהם ללכת ארבעים שנה במדבר, מייד חגרו ישראל איש את כלי מלחמתו, והתכוונו לכבוש את הארץ: " ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה' אנחנו נעלה ונלחמנו, ככל אשר צונו ה' אלקינו, ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלת ההרה.  ויאמר ה' אלי אמור להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם." (דברים א מא).

רגע לפני, הם עוד טענו כלפי משה בקול בוכים: "אנא אנחנו עולים, אחינו המסו את לבבנו לאמור עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים, וגם בני ענקים ראינו שם." והנה פתאום, נעלמו הענקים, ויחד איתם התעופפו להם החגבים, והערים הבצורות המרחפות להן בשמים התפוגגו – הכל היה כלא היה, לא נשאר דבר. מה קרה כאן? להיכן נעלמו כל הקושיות, עד שכולם מזדרזים לחגור איש כלי-מלחמתו ויוצאים מהר לדרך?

התשובה היא, שקושיות קיימות רק כל-עוד האדם לא קולט שזה ניסיון. ברגע שאדם יודע כי מדובר בניסיון, והקושיות נועדו בכוונה כדי להעמיד אותו בניסיון, לבדוק כיצד ינהג – הרי שהוא צוחק על הקושיות ועל עצמו, ועל כך שבכלל התפתה להתעמק בקושיות הללו.

וכן מצאנו באיוב. לאיוב היו טענות וקושיות על הנהגת הקב"ה בעולם. אמר איוב: "תם ורשע הוא מכלה", כלומר הוא טען כלפי הקב"ה, איפה הצדק? ואז נגלה אליו הקב"ה ואמר לו: מי זה מחשיך עצה בבלי דעת? כלומר, מדוע החשכתָ את עצתי שרציתי לייחד שמי עליך? אם היית סובל את הייסורים בדומיה, היו אומרים "אלוקי איוב" בתפילת העמידה, כשם שאומרים בתפילה זו "אלוקי אברהם", וכעת נכשלת בניסיון. אמר לו איוב: "מי זה מחשיך עצה"? כלומר, מדוע העלמת ממני את עצתך? אמר לו הקב"ה: גם לאברהם לא הודעתי דבר, ובכל זאת הוא עמד בניסיונות. אם הייתי מודיע לך, אז מה כאן החכמה?! איזה ניסיון יש כאן? רש"י אומר כך במפורש (רש"י איוב לח ב): "מי זה מחשיך עצה בלי דעת, אמר הקב"ה: מי זה הוא מחשיך עצה, מקלקל במילים וברוב דברים. שכתבתי איש תם וישר בתחילת הספר, כדי לחול שמי עליו, והוא בא והחשיך וקילקל מה שיעצתי, ברוב דבריו. ואיוב ענהו: מי זה מעלים עצה? (איוב מב) אילו הייתי יודע עצתך לא הייתי מרבה בדברים. והקב"ה השיבו: והלא אברהם לא היה יודע ועמד בעשר (נסיונות)".

כאשר קולט האדם שמעמידים אותו בניסיון, והתמונה שמוצגת לנגד עיניו, מוצגת לעיניו בכוונה, על מנת שיחשוב כך וכך, והכול חזיון שווא ותעתועים שנועד בכוונה, לעורר בו קושיות וטענות, בכדי לראות איך הוא יגיב; מרגע שהבין האדם דבר זה, באותו רגע ממש מסתיים עבורו הניסיון, כי מתברר לו שכל המחזה אשר הוא חזה, היה סתם צבע צבוע על גבי בד של התמונה, אשר הוצגה לפניו ככסות עיניים, ולא היה שם דבר באמת, ובמקום להתעמק בחלום הזה, מוטב היה לו פשוט להתעורר ממנו ולהבין מה מצפים ממנו שיעשה. על מי היו טענותיו וקושיותיו? על תמונת שווא?! על מי היה כל הרוגז, וכלפי מי נשלחה האצבע מאשימה? כלפי מצג שווא?! אילו רק נשלחה אותה אצבע מאשימה, מעט יותר קדימה, היא הייתה פוערת חור בתמונה, ומיד היה מתברר שאין כאן מראה אמיתי, רק מצג מדומה, ומבעד לחור אפשר אפילו לראות את המציאות האמיתית שמסתתרת מאחורי התמונה.

החכמה היא להכיר בכך שמדובר בניסיון בכוחות עצמך, ולא שיגלו לך את הדבר – אחרת מה החכמה. כך אמר לו הקב"ה לאיוב – "והלא אברהם לא היה יודע ועמד בעשר", כלומר, לא שאברהם לא ידע, אלא אני לא הודעתי לו, שהרי טענת איוב הייתה "מי זה מעלים עצה?", ועל כך וענה לו הקב"ה: אם הייתי מודיע לך, זו ממש לא חוכמה גדולה. כעת נשאלת השאלה, מה עשוי לגרום לאדם לקלוט שהוא עומד בניסיון? המאמרים המובאים כאן, אין מטרתן להטיף מוסר ולמתוח ביקורת, אלא לתת כלים להתמודד, אם כן כיצד יגיע האדם להכרה שמעמידים אותו בניסיון? כיצד יכול אדם בשעת הניסיון ממש – בשעה שהקושיות תוקפות אותו במלוא העוז – לזהות כי הקושיות עצמן, הן במכוון ובהשגחה, וכי הן נועדו רק לשם תעתוע.

התשובה נמצאת בספר מדרש רבה, שם מובא מדרש שלכאורה מחזק את הטענה שאין צדק בעולם, ומה שקורה לרשעים קורה באותה מידה גם לצדיקים, והכל מקרה בלי השגחה. המדרש מביא את הדוגמאות הבאות: נח היה צדיק ופרעה היה רשע – את שניהם הכיש האריה. משה ואהרן דברו טוב על ארץ ישראל, והמרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה – שניהם לא נכנסו לארץ. דוד המלך הכין את התשתית לבניית בית המקדש, ואילו נבוכדנצר הרס אותו – שניהם מלכו ארבעים שנה. לכאורה נדמה שמדרש הזה טוען שאין צדק בעולם, אך מייד נסביר שהמדרש רוצה לומר בדיוק את ההיפך. תחילה בואו ונראה את לשון המדרש במקור.

כתוב במדרש רבה פרשת אחרי מות (מ"ר ויקרא כ א): "ר' שמעון פתח: 'הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע, לטוב ולטהור ולטמא, ולזובח ולאשר איננו זובח, כטוב כחוטא, הנשבע כאשר שבועה ירא'." (קהלת ט ב). ומפרט המדרש: "לצדיק – זה נח שנאמר בו (בראשית ו) איש צדיק, אמר ר' יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: נח כשיצא מן התיבה הכישו (נשכו) הארי ושברו, ולא היה כשר להקריב (קורבן), והקריב שם בנו תחתיו. ולרשע – זה פרעה נכה כיון שביקש לישב על הכסא של שלמה, לא היה יודע מנהגיו. הכישו ארי ושברו  (בכיסא שלמה היה קבוע אריה שנשך את פרעה בשעה שרצה לשבת עליו). זה (נח) מת צולע, וזה (פרעה) מת צולע, היינו שכתוב: 'מקרה אחד לצדיק ולרשע'."

"לטוב ולטהור ולטמא – לטוב זה משה שנאמר: (שמות א) 'ותָרא אותו כי טוב הוא', ר' מאיר אומר: שנולד מהול. ולטהור זה אהרן שהיה עוסק בטהרתן של ישראל, שנאמר: (מלאכי ב) 'בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון'. ולטמא אלו מרגלים. אלו (משה ואהרן) אמרו שבחה של ארץ ישראל, ואלו (המרגלים) אמרו גנאי על ארץ ישראל, ובסוף, אלו לא נכנסו לארץ ישראל, וגם אלו לא נכנסו לארץ ישראל, היינו שכתוב 'לטוב ולטהור ולטמא'."

לזובח – זה יאשיה שנאמר: (דברי הימים ב לה) 'וירם יאשיהו לבני העם צאן כבשים ובני עזים'.

ולאשר איננו זובח – זה אחאב שביטל קרבנות, זהו שכתוב: (דברי הימים ב יח) 'ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרוב', 'ויזבח לו'.' (כלומר לצורך אכילת עצמו, והנאת עצמו, ולא לשם קרבנות). זה (יאשיה) מת בחצים, וזה (אחאב) מת בחצים היינו שכתוב 'לזובח ולאשר איננו זובח'."

'כטוב כחוטא'; כטוב – זה דוד שנאמר: (שמואל א יז) 'וישלח ויביאהו והוא טוב רואי', אמר רב יצחק: טוב ראי בהלכה, כל הרואהו נזכר לתלמודו. כחוטא – זה נבוכדנצר שנאמר: (דניאל ג) 'וחטאיך בצדקה פרוק'. זה (דוד המלך הטוב) בנה את בית המקדש, ומלך ארבעים שנה, וזה (נבוכדנצר החוטא) החריב את בית המקדש ומלך ארבעים שנה. זהו שכתוב 'מקרה אחד לצדיק ולרשע... כטוב כחוטא'.

כנשבע – זה צדקיהו שנאמר: (ד"ה ב לז) 'וגם במלך נבוכדנצר מרד', כאשר שבועה ירא –  זה שמשון שנאמר: (שופטים טו) 'ויאמר להם שמשון הישבעו לי פן תפגעון בי'. זה (צדקיהו) מת בניקור עיניים: (מלכים ב כה) 'ואת עיני צדקיהו עור', וזה (שמשון) מת בניקור עיניים: (שופטים טז) 'ויאחזו אותו פלשתים וינקרו את עיניו' זהו שכתוב 'מקרה אחד לצדיק ולרשע... כנשבע כאשר שבועה ירא'.

ולכאורה הדברים תמוהים. חז"ל במדרש הזה, לא זו בלבד שאינם נותנים הסבר לקושיות המתעוררות לכאורה מן המדרש, על השגחת הקב"ה בעולמו, אלא הם עוד מביאים ראיה שאכן כך הוא, ומה שקורה לרשעים קורה במידה שווה גם לצדיקים – מה קורה כאן? התשובה היא שחז"ל בכלל לא שואלים כאן שאלה, אלא נותנים לנו את התשובה. אמת שכך אכן זה קורה במציאות, מה שקורה לרשעים קורה גם לצדיקים, אבל זה לא קורה כך במקרה, אלא זה בדווקא כך! איך אפשר לדעת שזה בדווקא? דבר אקראי אינו קורה בצורה מסודרת, אלא פעם כך ופעם אחרת, כאן רואים סדר – שני הפכים גמורים ואז תוצאה שווה בדיוק, זהו ממש סדר מופתי. תאמרו סדר לא הגיוני? תאמרו סדר מטורף? אבל בכל זאת סדר! טבעה של המקריות שהיא מתנגדת לסדר ועם הזמן מפרקת אותו, ובוודאי שלא יוצרת אותו מחדש. אם רואים סדר בהנהגת העולם, לא משנה כמה הסדר הזה נראה לנו מטורף ולא הגיוני, הסדר הזה מעיד על התערבות של גורם מכוון, ומה שנדמה היה לנו כי המערכת פועלת באקראיות, אינו אלא תעתוע ואחיזת עיניים.

מקרה שקורה פעם אחת, אפשר שהוא מקרי; מקרה שחוזר על עצמו פעמיים, אפשר שזהו צירוף מקרים, אך כאשר מקרה חוזר על עצמו שלוש פעמים, כאן רואים כוונת מכוון; כאן ניכר שיש תכלית קבועה מראש. מקרה שקורה פעם אחת דומה לנקודה אחת. מקרה שחוזר על עצמו פעמיים דומה לקו המחבר שתי נקודות. אך כאשר המקרה חוזר על עצמו שלוש פעמים – כאן יש כבר צורה ודפוס, ואי אפשר שצורה ודפוס ייווצרו בחומר שלא במתכוון. צורה, אפילו אם היא חקוקה בסלע, סופה להתפורר עם הזמן, מכיוון שגורם הבלאי שולט בחומר, כל שכן שאין היא יכולה להיווצר בחומר במיקרה, זה מנוגד לטבעו של החומר, השואף תמיד לחזור ולהתפורר לעפר.

בית שנינטש ואין מי שיתחזק אותו, בית כזה הופך לחורבה תוך מספר שנים. הגג מתחיל לנזול אחרי שנה-שנתיים; הרהיטים מתמלאים אבק; ילדים מן הרחוב משחקים בכדור סמוך לבית, ובעיטה לא זהירה בכדור, מנפצת את אחד החלונות; כעת חודרים אל הבית, מבעד לפרצה שבחלון, כלבים וחתולים, ומתחילים להרוס ולהפיל דברים; כך שבאופן טבעי בית שאינו מתוחזק, הופך לחורבה תוך כמה שנים  – זהו גורם הבלאי ששולט בכל דבר גשמי, ועם הזמן מחזירו אל העפר אשר מממנו לוקח. אם נעזוב בית ששייך לנו לשנים רבות, וכשנחזור אליו, נראהו מסודר ונקי, ברור שהשתכן בו אורח בלתי רצוי, גם אם הסדר שבבית, נראה לנו לא הגיוני, לדוגמא השולחן והכיסאות מודבקים לתקרה; הבגדים מקופלים זה על גב זה, בדקדוק, אלא שהם מונחים במקרר, ויש סדר וניקיון בכל, אלא שאנחנו לא מצליחים לרדת לסוף דעתו של המסדר. על כל פנים ברור שהבית איננו נטוש, ויש בו דייר, שסידר אותו כך בכוונה תחילה, שלא בהיגיון, או לפחות, שלא על פי היגיון המובן לנו. כך הקב"ה מסדר את עולמו בסדר שלא תמיד מובן לנו, וזה תפקידינו לחקור ולנסות ולהבין את הסדר הזה, על מנת להכיר את דרכיו של הקב"ה, ולדעת מה רצונו. מה שחשוב לנו לדעת ולשים לב, זה שיש כאן כוונה, ולנסות להבין מהי אותה כוונה, שהיא רצון השם.

-------------------

(לקריאת החלקים הקודמים יש להכניס בשורת החיפוש שבראש הדף את המילים: "חשיפת סוד הדעת")

פלוני אלמוני החפץ בעילום שמו מחמת בעלי הזרוע