חשיפת סוד הדעת - חלק ד'

מאת פלוני אלמוני

גר גרמני שהכרתי, סיפר לי על מפגש שהיה לו עם אישה חילונית מבוגרת – בת מאה לערך – מיוצאי גרמניה. כילדה היא עוד זוכרת כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. אישה זו נהנתה מאוד לדבר איתו בגרמנית, ולהיזכר בימים עברו כאשר חיה בגרמניה. היא ערגה על התרבות הגרמנית שעליה היא גדלה, ואף שרה לו שירי ערש גרמניים אותם זכרה מילדותה, ופתאום היא אומרת: "אבל אנחנו הלוא היינו גרמנים בני דת משה!" – כאילו רצתה לומר, אני לא מבינה איך הגרמנים עשו לנו את זה (את השואה) הלוא אנחנו היינו חלק מהעם שלהם, גרמנים רק בני דת משה. אכן מתוקה הייתה אשליית היהודים בתקופת ההשכלה בגרמניה, קיבלו אותם כשווים בכל תחומי החיים, והם שיגשגו, אך כגודל החלום כן עומק האכזבה ומפח הנפש שבאו בעקבותיו, כאשר ביום בהיר אחד, נהפך להם החלום הורוד לסיוט השחור ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

בואו ונזכר לרגע איך הכל התחיל. איך התחילו יהודי גרמניה להתקרב אל הגרמנים? בגרמניה החלה תנועה של השכלה ורפורמה אצל הגרמנים, ותנועה זו החלה להשפיע גם על יהודים. תחילה ביטלו מצוות קלות בטענה שכיום, בעידן החדש, אין עוד טעם לקיים מצוות אלה. כי הסיבות שהכריחו את קיום המצוות הללו בעבר כבר לא קיימות בימים אלה. וכך עמדו והחלו מבטלים את המצוות אחת לאחת, ומתוך כך החל תהליך של התקרבות אל העם והתרבות הגרמנים. שמעתי שהמנהג הראשון שהם ביטלו היה אמירת ה"יקום פורקן" – ברכה שאומרים האשכנזים בתפילת יום השבת אחרי קריאת התורה. "יקום פורקן" היא ברכה שבה מברכים את תלמידי החכמים של בבל, אז בשביל מה להמשיך ולומר אותה, אחרי שמרכזי התורה הידועים של בבל כבר לא קיימים? זה לא שלברכה זו יש איזו חשיבות מכרעת, אך משם התחילו הדברים להתגלגל וגם איסורים חמורים החלו להתבטל בזה אחר זה, בטענה שהם לא רלוונטיים לזמנינו.

שלמה המלך, החכם באדם, נכשל גם הוא בעניין זה. גם הוא סבר שאפשר לבטל מצווה אם התבטלה הסיבה שמחייבת את קיומה. איזה מצוה הוא ביטל? התורה מצווה את מלך ישראל שלא ירבה לו נשים, ולא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף וזהב, ובתורה מבואר הטעם לציווי – כדי שלא יסור לבבו מעם ה'. המלך עשוי להתגאות אם ירבה לו את אחד מהדברים הללו, ולסטות מדרך התורה. אמר שלמה המלך, אני מכיר את עצמי, אני יודע בעצמי שלא יסור ליבי גם אם ארבה לי נשים סוסים וכסף וזהב, המצווה הזו לא נאמרה על מלך כמוני. קם ומחק את המצוות הללו בנוגע לעצמו. אומר המדרש: כאשר ביטל שלמה המלך את שלושת המצוות הללו, עלתה האות יו"ד שבמילה "ירבה", אל כסא הכבוד ואמרה לקב"ה, שלמה המלך ביטל אותי! היום הוא מבטל אותי, מחר מבטל הוא את כל התורה כולה. אמר לה הקב"ה, יתבטל שלמה המלך, ואלף כיוצא בו, ואות אחת מהתורה לא תתבטל.

ולכאורה ר' שמעון בן יוחאי גם הוא דורש את טעמי הפסוקים, ואף מכריע את ההלכה בהתאם לטעם. ודוגמא לדבר: התורה אומרת "ולא תחבול בגד אלמנה", שאסור לבעלי החובות של אלמנה, לקחת ממנה כמשכון את בגדה. בא ר' שמעון בן יוחאי ומסביר את הטעם האיסור: אדם עני מה אפשר לקחת ממנו בתור משכון? רק את כסותו! את כסות היום בשעות הלילה שאז הוא לא זקוק לה, ואת כסות הלילה בשעות היום. התורה גם הזהירה להחזיר לעני את כסות הלילה בלילה, כשהוא נצרך לה, ואת כסות היום ביום. אם יקחו משכון מאלמנה עניה, את בגדה, יצטרכו להגיע אליה כל לילה על מנת להחזיר לה את בגד הלילה, וכל בוקר על מנת להחזיר לה את בגד היום, ודבר זה עשוי להוציא לה שם רע בין שכנותיה, שעלולות לחשוד בה כי היא מתרועעת עם גברים. על כן אמר התורה: "ולא תחבול בגד אלמנה".

להמשך כנסו כאן:

לפי טעם זה, אומר ר' שמעון בן יוחאי, יוצא שהמצווה של "ולא תחבול בגד אלמנה", נאמר רק לאלמנה ענייה, כי אלמנה עשירה יכולה למשכן גם דברים שאין היא זקוקה להם ביותר, ואין צורך להחזיר לה אותם מידי יום. אך התורה הרי לא הבדילה בין אלמנה עניה או עשירה, רק אמרה "ולא תחבול בגד אלמנה". פשטות לשון התורה מתייחסת לכל אלמנה. בא ר' שמעון בן יוחאי ומתיר למשכן אלמנה עשירה, כיוון שטעם המצווה לא "רלוונטי" באלמנה עשירה. האם נאמר שר' שמעון בן יוחאי חטא בחטא שבו חטא שלמה המלך, שאמר אני ארבה לי נשים, ולא יסור ליבי? האם כך אפשר לומר? אי אפשר לומר שר' שמעון בן יוחאי הלך בדרך זו, והצדיק את מעשי שלמה המלך, כי הוא עצמו אומר במדרש, ששלמה המלך היה מעדיף להיות מנקה ביבין כל ימיו ושלא יאמר עליו: "ויהי לעת זקנת שלמה, נשיו הטו את לבבו". מה אם כן ההבדל בין מה שעשה שלמה המלך למה שעשה ר' שמעון בר יוחאי?

זהו ההבדל: שלמה המלך שאל שאלה של טוב ורע – האם יש מקום למצוות "לא ירבה", או שאפשר למחוק אותה – זו שאלה של טוב ורע, כי אתה נכנס לוויכוח עם הקב"ה, מה ראוי ומה לא ראוי לגזור. כמו אדם שנכנס לויכוח עם שוטר שתפס אותו על מהירות מופרזת, האם החוק הוא צודק או לא. ר' שמעון בן יוחאי לא בא להתווכח על עצם החוק האם הוא צודק או לא, הוא רק בא לברר מה הצדק שטמון בחוק? למה התכוון המחוקק כשחקק את החוק, על מנת שיישום החוק יהיה בהקשר הנכון. זו לא שאלה של טוב ורע, אלא שאלה של אמת ושקר, לברר מה הצדק שבחוק, על מנת שאפשר יהיה לקיים את החוק גם כלשונו, וגם כרוחו.

חז"ל אומרים במדרש: איוב אמר "תם ורשע הוא מכלה" (איוב ט כב), כלומר, איוב טען שהקב"ה לא מבחין בין צדיקים לרשעים, והוא מכלה את שניהם כאחד. ואילו אברהם אמר לקב"ה: "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע, והיה כצדיק כרשע, חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?", ולמעשה הם אמרו כמעט את אותו הדבר, אז מדוע איוב חטא באמירתו ואילו אברהם לא נחשב לו הדבר לחטא? התשובה היא שאיוב טען טענה, עם סימן קריאה בסוף המשפט, ואילו אברהם שאל שאלה עם סימן שאלה בסוף המשפט. איוב מתח ביקורת על הקב"ה, ואילו אברהם רק רצה לברר את האמת. איוב שפט את הקב"ה, האם הוא טוב או רע, ואילו אברהם חקר על מנת לברר את האמת מן השקר.

יש הבדל גדול בין אדם שאומר: אין צדק בעולם, לבין אדם שמחפש מהו הצדק בעולם, מתוך הנחה שאם הקב"ה עשה משהו, ודאי יש בזה צדק, והוא רק רוצה לדעת מהו הצדק הזה, על מנת ללמוד את דרכי פעולתו של הקב"ה, ולהכיר את מי שאמר והיה העולם. חז"ל אומרים על איוב שהוא אכל את הפרי בעודו פג (בוסר), כלומר קפץ למסקנה נמהרת בלי לחקור דברים לעומקם.

כך הדבר גם בנוגע לחיפוש הצדק שבחוקי התורה. ר' שמעון בן יוחאי לא טען שאין הצדקה לחוק כזה או אחר, כמו שטען שלמה המלך, הוא רק חקר לברר מהו הצדק שבחוקי התורה, על מנת ליישם אותם לא רק כלשונם אלא גם כרוחם.

לדברי ר' שמעון בן יוחאי, אם לא מיישמים את החוק כלשונו וכרוחו, עדיף לא ליישם אותו כלל. וזה חידוש גדול, כי שאר החכמים חלקו עליו בעניין הזה. הם אמרו עדיף לעשות בכל מקרה, גם בלי שנדע מה הצדק שעומד מאחורי החוק, אמר להם ר' שמעון: אף שלא צריכים להסכים עם הצדק שעומד מאחורי החוק, אך צריך לדעת מהו הצדק הזה על מנת ליישם את החוק בהקשר הנכון, אחרת זה לא משפט צדק. "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך, ושפטו את העם משפט צדק". מדוע צריכה התורה להדגיש שהמשפט יהיה משפט-צדק? הלוא המשפט נועד לשמוע בין איש לרעהו, ולהכריע מי מבינהם הצודק. אם כן ברור שהמשפט צריך להיות משפט צדק. אך מי שמכיר את מערכת המשפט החילוניות, יודע עד כמה העניין כלל וכלל לא פשוט. משפט אינו בהכרח צדק, וצדק אינו בהכרח משפט. בשבועה שנשבע עורך דין, בכניסתו לתפקיד בערכאות האזרחיות במדינת ישראל, הוא נשבע לעזור לבית משפט לעשות משפט – משפט ולא צדק. בראיון, אמר דיקאן הפאקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל אביב, שהוא תמיד מזהיר את הסטודנטים בהרצאה הראשונה בפתיחת שנת הלימודים, שהם באו לכאן ללמוד משפט ולא צדק. באחד המקרים אמרה שופטת בבית המשפט הישראלי לתובע: "אני מסכימה איתך, אתה צודק, אבל הדין הוא נגדך!". אימרה אנגלית מפורסמת אומרת שהחוק הוא חמור, קרי: הוא לא בא לעשות צדק, רק להשכין סדר. רואים שצדק ומשפט או צדק וחוק הם דברים שונים, ואפשר בהחלט לנתק את האחד מן השני. אומר רבי שמעון בן יוחאי, אסור לנתק בין השניים. ולשם כך דרש וחקר רבי שמעון את טעמי המצוות, ואת הצדק שמסתתר מאחוריהן.

מותר לחקור חקירה של אמת ושקר, ולשאול מה הטעם של מצווה כזו או אחרת, בלי להיכנס לשאלה אם המצווה טובה היא או רעה, כי זו כבר מתיחת ביקורת ולא חקירה. אומנם, למילה "טעם" יש שני מובנים אפשריים – סיבה או מטרה. לרצון הקב"ה אין סיבה מחייבת. שלא כמו רצונו של אדם שהוא במקרים רבים נובע מאילוצים, לדוגמא: אדם רוצה לאכול כי הרעב מציק לו. רצון הקב"ה הוא פשוט. אין שום סיבה שמכריחה את הקב"ה לרצות כך או אחרת, ואין שום חיסרון שאותו הוא צריך למלא, על כן רצונו הוא פשוט, ועל כן אין מקום לשאול מה הסיבה שהקב"ה רוצה כך או אחרת. זה כמו לשאול מה נמצא צפונית לקוטב הצפוני. אך אם תרצה לברר מה המטרה שבגללה גזר הקב"ה כך או אחרת, זו ודאי שאלה טובה, כי זו שאלה של אמת ושקר, והקב"ה אינו גוזר גזירות בלי טעם. טעם במובן של מטרה לא במובן של סיבה.

צריך גם לזכור שמטרת המצוות איננה מטרה גשמית, לדוגמא: מצוות שמיטה, לא נועדה להשביח את הקרקע, על מנת שתוציא יבול טוב יותר, כי מצוות שמיטה איננה שיעור בחקלאות, טעמי המצוות הם טעמים רוחניים. נטילת ידיים לא נועדה לצורכי היגיינה, אלא על מנת להעביר מהידיים את רוח הטומאה. במילים אחרות: תכלית המצווות היא תכלית רוחנית ולא תכלית שנועדה לשרת את החומר. המצוות לא נועדו לשרת את עולם החומר. הן קדמו לבריאת העולם. זמן רב לפני שנברא עולם החומר, כבר הייתה התורה קיימת, והעולם נברא על מנת שנוכל לקיים בו את רצון הקב"ה, ולא שהתורה נועדה לשרת את העולם.

***

ר' שמעון בן יוחאי והבעל שם טוב אמרו למעשה את אותם הדברים. הם אמרו: תפסיקו לקיים את רצון הבורא כלשונו ולא כרוחו. תפסיקו לקיים את רצון הבורא בדרך של "מצוות אנשים מלומדה" כשלבכם בל עמכם, שאם כך אתם עושים, אז עדיף שלא תעשו בכלל. וכאן עיקר החידוש ועיקר התיקון, בחלק של "עדיף שלא תעשו כלל". האחרים חלקו עליהם, וסברו שעדיף לעשות מעשה יבש, מאשר לא לעשות כלל, ועם הזמן, מתוך העשיה שלא לשמה יבוא העושה לעשות לשמה. הם גם אמרו: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". הם גם אמרו: אם הקב"ה ציווה אז עושים בלי לשאול שאלות. קם ר' שמעון לעיני בני דורו ואמר לא כך! קם הבעל שם טוב לעיני בני דורו ואמר לא כך! אלא אסור להפריד בין ה"נעשה לנשמע". בתחילה כשעמדו ישראל לקבל את התורה, הם אמרו "נעשה" בלי "נשמע", ולא נתנתה להם התורה עד שאמרו נעשה ונשמע. "נשמע" בהקשר הזה, אין הכוונה לשמיעת האוזן, אלא לשמיעת הלב, כלומר לתשומת-הלב. מעשה שנעשה בלי נתינת תשומת-לב לפנימיותו ותכליתו, לא רק שאינו משרת את הטוב, אלא הוא נותן חיות וכוח לרע, ועדיף לא לעשותו כלל.

לא רק רבי שמעון בן יוחאי ולא רק הבעל שם טוב, אמרו שעדיף לא לעשות מאשר לעשות בבלי דעת. הקריאה "שימעו ותחי נפשכם", נשמעה עוד במעמד הר סיני, על ידי משה רבינו. במעמד הר סיני, רצה משה רבנו שכולם ישמעו את עשרת הדיברות ישירות מפי הקב"ה. אך עם ישראל ביקשו שמשה ישמע, והם רק יפעלו לפי הוראותיו, מבלי שיהיה להם קשר ישיר עם התורה. וכך הם איבדו את בחינת ה"נשמע" (כלומר הדעת) וממילא לא היה קיום גם לבחינת ה"נעשה", ולכן הם חטאו בחטא העגל. אם אתה דורש מאנשים ציות עיוור – לעשות דברים בלי טעם – אתה בהכרח מחנך אותם לפעול בלי דעת, ופעולה כזו עדיף שלא לעשותה כלל.

כל פעולה שאדם עושה בלי טעם, זוהי פעולה שנעשית שלא מדעת, והחידוש הגדול של ר' שמעון בר יוחאי הוא, שעדיף לא לעשות אותה כלל. אנחנו היינו אומרים שעדיף לעשות בלי דעת, מאשר לא לעשות כלל, לא כך אומר ר' שמעון בר יוחאי. וזוהי נקודה עמוקה חשובה – עניין השביתה, לדעת שלא חייבים לעשות, אפשר גם להשבית את העשיה. כי לעשות שלא מדעת זה לא מדרגה פחותה מאשר לעשות מדעת, אלא שזה מעשה שעליו רוכב כוח הרע. וכך גם אמר הבעל שם טוב.

סוד השביתה – לדעת שאפשר וצריך לשבות, והשביתה היא התרופה להעדר הדעת, כי היא נותנת זמן והזדמנות לשיקול הדעת להתרחש. האפשרות לשבות נותנת לאדם את הבחירה לא לעשות, וממילא יש מקום לשיקול הדעת, בעוד שהציות העיוור לא משאיר מקום לשיקול הדעת. תגובה מיידית לא משאירה מקום וזמן לשיקול דעת. לדוגמא: הגירויים שבגופינו – הנאה או כאב – תובעים מאיתנו תגובה מיידית; תגובה אוטומטית שלא מדעת. מה קורה אם לומדים להתבונן בתחושות הללו מבלי להגיב? כעבור זמן מה הגירוי חולף מבלי לחולל סערה. וכך לומדים שיעור חשוב – לא חייבים להגיב. לומדים שעדיף לא לעשות, מאשר לעשות דברים שלא מדעת. ואחרי שהשיעור הזה נלמד, אז גם כאשר מגיבים, מגיבים רק מתוך שיקול הדעת, ולא מתוך טירוף הדעת. לא מפרידים את השכל מן המעשה. כמובא בספר "ליקוטים יקרים" ד"ה ע"ד: "ענין הייחוד הוא שלא להפריד השכל מן הדיבורים". וכבר הסברנו בפרקים הקודמים, שהבעל שם טוב לא מבדיל בעניין הזה בין דיבורים לבין כל פעולה אחרת.

כשאשר לומדים להתבונן בדברים, מבלי להגיב; כאשר לומדים שאפשר לא להגיב, ולא קורה כלום. אז מה שבעבר גרם לנו לסערת נפש, וגרר תגובה אוטומטית, מפסיק להסעיר אותנו, וממילא הוא חולף, כי אם אנחנו לא מתעכבים עליו, אין לו סיבה להתעכב עלינו. זוהי הטכניקה שבה משקיטים את המחשבות, ולמעשה לא את המחשבות המשקיט כך, אלא את עצמך אתה משקיט כך, את סערת הנפש שבך אתה משקיט כך, וזה נכון ביחס לכל דבר שמסעיר אותך ולא נותן לך מנוח, וגורם לך לפעול בצורה אימפולסיבית, לא רק בנוגע למחשבות. אם תחליט שבמקום להגיב לו, אתה מתבוננן בו, סערת הנפש שלך שוקטת. תחושות לא נעימות של כאב, או גם תחושות נעימות של הנאה, עשויות לחולל בך סערת נפש. עונג חזק עשוי לגרום לך להתמכרות. גם ההתמכרויות שלך בטלות וחולפות, כאשר אתה לומד להשקיט את נפשך בכוח ההתבוננות.

יום השבת מרמז על עניין ההתבוננות. כנגד ששת ימי המעשה, יש באדם שישה כלי מעשה: ראש, ידיים, רגלים וברית, שהם כנגד ששת הספירות "גדולה, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד", וגם כנגד ששת הקצוות: למעלה למטה, ימין שמאל, קדימה אחורה. ובמרכז נמצא הלב שהוא משכן הדעת או תשומת הלב, והוא הנקודה השביעית. כשקיבלו ישראל את התורה הם אמרו "נעשה ונשמע". ששת כלי המעשה שבאדם, הם הכלים שבהם מקיימים את בחינת ה"נעשה", ואילו הלב הוא הכלי שבו מקיימים את בחינת ה"נשמע". כאשר אחת לכמה זמן מפסיקים לגמרי כל פעילות, ורק מתבוננים התבוננות זכה, בלי שום תגובה, אז שוכחת סערת הנפש. כל תגובה יוצרת קשר עם מושא ההתבוננות. תגובה יכולה להיות אחת מן השתיים, או שהיא דחיה או שהיא קירוב של מושא ההתבוננות, בכל מקרה, יש כאן כבר שפיטה ודין, אין כאן התבוננות זכה ואובייקטיבית. התבוננות זכה ונקיה היא קבלה בלי שום שפיטה ודין, ורק במצב זה של רחמים גמורים ומיתוק הדינים, אתה לא נקשר אל מושא ההתבוננות, אלא חווה אותו בלבד, מבלי לעשות לו העצמה (Empowerment), ומבלי להתעכב עליו, ואז הוא בא בזמנו והולך בעיתו, מבלי לגרום לך לשברון לב, והשמחה והשלווה הפנימית מלווים אותך תמיד.

***

מעניין לעניין באותו עניין: שימו לב לתופעה מוזרה – חובשי הכיפות הסרוגות הם במקרים רבים, אנשים יותר ערכיים ואידיאליסטים מהחרדים, איך זה קורה? הרי מבחינת הרצינות בקיום המצוות, אף אחד לא משתווה לציבור החרדי. התשובה היא פשוטה. חרדי שמאבד את אמונתו, איזה אופציות פתוחות בפניו? אם הוא יצהיר בגלוי שאינו מאמין באלוקים, יסלקו אותו מהקהילה, המשפחה שלו תתפרק, יסיתו נגדו את הילדים, והוא יאבד את משרתו ומעמדו ובעצם יאבד את הכל, ולא בכל גיל אפשר להתחיל מבראשית. לכן, לא מעט אנשים שחיים בציבור החרדי, חיים את אורח החיים הזה מתוך אונס. אין להם כח לעשות את השינוי. ובכוונה זה נעשה כך, כי החונטה ששולטת בציבור החרדי, רוצה שלפחות הילדים ישארו חרדים. הם רואים בילדים רכוש של הקהילה (ומי זאת הקהילה אם לא הם ומקורביהם?), על כן לדעתם זו הזכות שלהם להחליט מה טוב בעבור הילדים, גם אם אלה לא הילדים שלהם. וכך במקרים רבים לא נותרת ברירה לאדם שאיבד את אמונתו, אלא להשאר במסגרת הקהילה, ולראשי הקהילה, אין שום בעיה עם זה. אצל הכיפות הסרוגות יש לאדם בחירה. הוא יכול להחליט שהוא לא מקיים יותר מצוות, וזה מה שגורם לכך שאם הוא כבר מקיים את המצוות, הוא עושה זאת לשמה. אחרת בשביל מה לעשות בכלל?

סיפר לי אדם שעבד בעבר בהשגחת שארית ישראל. הוא שוחח עם אחד החשובים בהשגחה זו, וזה אמר לו ברגע של כנות, "אני לא מאמין באלוקים, אבל מה אני יכול לעשות? איך אני אעזוב את המשרה שלי? לאן אני יכול ללכת בגיל שלי?" והוא לא היחיד, השחיתות חוגגת בראש הפרמידה החרדית. אנשים שהגיעו למעמד של שליטה וכוח ואיבדו את אמונתם, אומרים לעצמם, אנחנו לא מסוגלים לעשות את השינוי, או יותר גרוע מזה, לא משתלם לנו לעשות את השינוי ולעבור לצד השני, למרות שאנחנו כבר לא מאמינים, אז לפחות נעשה כסף על גבם של תמימים אלה (דברים שראיתי במו עיני). הם מטפסים לעמדת כוח, ומנצלים את המעמד שלהם לגריפת הון, בכל דרך אפשרית – מפנים מכרזים למי שמשחד אותם ביותר כסף, מכריחים את חברי הקהילה לעשות ביטוחים, כאשר הם מקבלים אחוזים כסוכני הביטוח – ואוי לו למי שיעז לעמוד בדרכם, הם רודפים ומוסרים ומלשינים אותו. אפילו אם הרב יעז לעמוד נגדם, הם ילשינו אותו. האנשים האלה משתלטים על הציבור, וגורמים להרס הציבור החרדי מבפנים, לא עדיף היה לתת להם את הבחירה לעזוב? אדם שבחר בדרך אחרת משלך, גם אם הוא טועה, תן לו לחיות על פי דרכו, וכך לפחות הוא נשאר כנה עם עצמו, וישר עם דרכו, ואולי ביום מן הימים, הכנות הזאת תוביל אותו למסקנה הנכונה. אבל לכפות על אדם אמונה שזה דבר המסור ללב, זו כוחנות ושתלטנות שסופן להרוס את הקהילות החרדיות מבפנים.

(לקריאת החלקים הקודמים יש להכניס בשורת החיפוש שבראש הדף את המילים: "חשיפת סוד הדעת") 

פלוני אלמוני החפץ בעילום שמו מחמת בעלי הזרוע