עוד בעניין האמונה העיוורת וקבלת התורה

"אָנֹכִי עֹמֵד בֵּין ה' וּבֵינֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לְהַגִּיד לָכֶם אֶת-דְּבַר ה', כִּי יְרֵאתֶם מִפְּנֵי הָאֵשׁ, וְלֹא-עֲלִיתֶם בָּהָר". אמרו לו ישראל למשה: "הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ אֶת-כְּבֹדוֹ, וְאֶת-גָּדְלוֹ, וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ... וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת? אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹקֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ... קְרַב אַתָּה וּשְׁמָע אֵת כָּל-אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹקֵינוּ, וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹקֵינוּ אֵלֶיךָ, וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ." 

מפרש רש"י (דברים ה כד): "ואת תדבר אלינו. התָשתם את כוחי כנקבה. שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי, כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני?!"

ולכאורה דברי רש"י אינם מובנים, הרי הקב"ה משבח את ישראל, על שיראו מלהתקרב אליו, שנאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת-קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ, הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים." (דברים ה כה-כו).

על פי דברי הזוהר יובנו הדברים. מסביר הזוהר: "בשעה הראשונה (אחר ששמעו דבור הראשון) מתו, מהו הטעם? משום שכך צריך! כי אילן המוות, גרם להם, ואחר כך חזרו לתחייה, וקמו ונתגדלו, ורצה הקב"ה להכניסם לעץ החיים, העומד למעלה מאילן המוות ההוא, כדי שיהיו חיים לעולם, והם נתרחקו ולא רצו...  ועם כל זה, כיון שישראל לא עשו זה, אלא מחמת יראה עליונה שהייתה עליהם, לא נאמר עליהם אלא מי ייתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. מכאן למדנו, שכל מי שעושה דבר, ואינו משים לבו ורצונו לצד הרע, אף על פי שהדבר הוא רע, כיון שלא עשה ברצון, אין עונש שורה עליו... (זוהר חלק ג עמ' רסא/ב)

אם כן הטענה היא, שאם הייתה לעם ישראל אהבה חזקה לדעת את ה', הם היו מוכנים למות, ובלבד שיזכו לחזות ולשמוע את הקב"ה פנים אל פנים, לא דרך מתווך, ואז היו הדברים נחקקים בליבם עמוק, כי אינו דומה אדם שמגיע להכרה בכוחות עצמו, בצורה בלתי אמצעית, לאדם שצריך להוביל אותו כעיוור המגשש באפילה, על כל צעד ושעל.

פעמים רבות אדם נאלץ להסתמך על מתווכים, אך במקום שניתנת לו האפשרות לברר דברים בכוחות עצמו, אם האמת יקרה היא לליבו, הוא חייב לקפוץ על ההזדמנות. הרב שלמה לורינץ זצ"ל, בספרו החשוב "במחיצתם של גדולי התורה", מעיד כי החזון איש, מעדיף היה (אם הדבר אפשרי) לפקוח את עיניהם של אלה, שבאו לקבל ממנו הדרכה, כך שיגיעו בכוחות עצמם למסקנות הנכונות. אדם צריך לדעת את דרך התורה, עד כמה שידו משגת, ואז בעת הצורך, יוכל לקבל החלטות נכונות בעצמו, לפחות בדברים הפשוטים.

מעשה אבות סימן לבנים – אף שבימינו לא התרחש מעמד הר סיני, גם אנו כמו אבותינו, יכולים לקבל את התורה בשתי דרכים:

דרך אחת – שנהיה עמלים בתורה, ונשיג בה כפי כוחותינו, כל אחד ואחד כפי כוחו, ואת מה שנפלא מאיתנו, נביא אל המומחים הגדולים מאיתנו, על מנת שיכריעו בדבר, ככתוב: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין... וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ... אֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט." (דברים יז ח) – כי יפלא. דרך זו היא דרכן של תלמידי החכמים, אשר מקיימים בעצמם את הפסוק "אם בחוקותי תלכו", מסביר רש"י (ויקרא כו ג): "אם בחוקותי תלכו – יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר 'ואת מצוותי תשמרו', הרי קיום המצות אמור! הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו? שתהיו עמלים בתורה!"

דרך שנייה – שלא נדע דבר מן התורה בכוחות עצמינו, גם לא בדברים הפשוטים, אלא נעשה שאלת רב על כל דבר ועניין. דרך זו היא דרכן של עמי-הארץ, אשר התורה היא בעבורם ספר חתום ובלום. אנשים אלה מקיימים את המצוות, וזו ודאי מעלה חשובה היא, אך חסרה להם המעלה השנייה של עמל התורה. לעמול בתורה, זאת אומרת לחפור בתורה ולחקור בה, ולדעת, לפחות בדברים הפשוטים, להסיק מסקנות ברורות, הלכה למעשה.

קיום מצוות, בלי שיש בצידו עמל של תורה – יש בו סכנה גדולה. ניקח לדוגמא את יוחנן כהן גדול, ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה, ולבסוף נעשה צדוקי. אין ספק שאדם זה קנה לו עדה גדולה של אנשים, שנהו אחריו וביקשו הדרכה מפיו. מה קרה לקהל-עדתו כאשר פתאום שינה הוא את טעמו, ופונה לו לדרך אחרת? עמי-הארץ שנהו אחריו, ימשכו אחריו גם הלאה, וילכו בדרכו, ועל כל מעשה תמוה שיעשה, יאמרו שוודאי דברים נשגבים הן, רזי דרזין, שאינם מובנים לאנשים מן-המניין, שהרי גם עד עתה, לא ידעו עמי-הארץ שום טעם וסברה, גם לא בדברים הפשוטים, ורגילים הם מקדמת דנא, ללכת בעיוורון גמור, אחרי מי שצועד בראשם. בדרך זו אבדו מעם ישראל קהילות שלמות בתקופת ההשכלה, כאשר רב הקהילה השתבש.

לא כך הדבר אצל תלמידי החכמים. תלמידי החכמים שהתייעצו עם יוחנן כהן גדול לפני ששינה את טעמו, לא ימשיכו אחריו גם אחרי ששינה את טעמו. המחויבות של תלמידי החכמים היא מעל הכל, וראשית לכל, לתורה שבה הם עוסקים, וגם אם התייעצו קודם לכן עם יוחנן כהן גדול, לא הייתה זו אמונה עיוורת, אלא הם נעזרו בידיעותיו, ועל כן פנו אליו בשאלות, משאיבד הוא מעלה זו, של מומחה בתורה, הם לא ימשיכו לשחר לפתחו.

בין תלמידי החכמים, אדם זוכה למעלה, רק מכוח גדולתו בתורה – לא מכוח משחק פוליטי, ולא מכוח תכסיסים שנועדו לתפוס את השררה בכוח – דברים כאלה, אינם משחקים תפקיד בעיניהם של תלמידי החכמים. בין תלמידי החכמים האמיתיים, המנהיגים נבחרים מכוח תורתם. תורתם היא זו שגורמת לכך שאחרים ישחרו לפתחם – פשוט צריכים אותם. לא ממונם ולא עורמתם, ולא הפרסום המלאכותי שעושים להם כדי לגדל את שמם, קובעים את מעמדם. גדולי התורה האמיתיים לא נבחרים על ידי העם, לא בבחירות אישיות, ולא בבחירות אזוריות. תורתם היא זו שמרוממת אותם ככתוב: "סלסלה ותרוממך". כך אמר ר' שמעון בן שטח לינאי המלך. ינאי המלך הרג את כל החכמים, וכך לא היה מי שיברך לו בסעודה. ר' שמעון בן שטח הגיע לברך לינאי המלך, אחרי שהמלך נשבע לא לפגוע בו. אמר לו ינאי המלך: תראה כמה כבוד אני עושה לך, אמר לו ר' שמעון בן שטח, לא אתה זה מכבד אותי, אלא התורה שלמדתי, גורמת לכך שתזדקק לי. שנאמר "סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה" (ברכות מח.). 

אומרת הגמרא (בבא בתרא ח.): "אמר רבי: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ". אחת הפורענויות המוזכרת בקללות היא: "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה", מסביר את הקללה הזו בספר "פנינים משולחן גבוה" בשם רבי עקיבא איגר: "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה" (דברים כח לא) מראה עיניך מהו? מתפללים אנו יום יום, "והאר עינינו בתורתך", והדבר תימה – וכי בורים ועמי-ארצות אשר מהם אף אינם יודעים קרא וכתוב, יכולים לשים שקר בפיהם ולהתחנן אל ה', שיאיר עיניהם להביט נפלאות בתורתו?! אכן נראה לפרש ש'עינינו' הכוונה על עיני העדה – חכמי ישראל, רבנים ומורים, אשר מצינו כמה פעמים שנקראו עיניים. וכל העם מתפללים בעבורם, כי יאיר הקב"ה עיניהם בתורה, לבל תבוא כל תקלה על ידם. מקרא שלנו אף הוא יבואר על דרך זו. "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה", היינו, ממראה המנהיגים וראשי העדה, שיקומו עליך ביום יבוא, אשר אין לך קללה גדולה מזו, לחזות בחרפה ובביזיון שימיטו על ישראל.

נמצא, על פי הדברים שנאמרו לעיל, כי גם קללה זו – של "והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה", וכפי שמסביר זאת רבי עקיבא איגר – באה לעולם בשביל עמי-הארץ, המגששים כעיוורים באפילה, כיוון שאינם עמלים בתורה, ומשום כך אינם יודעים במי ראוי לתת אמון ובמי לא.

פלוני אלמוני החפץ בעילום שמו מחמת בעלי הזרוע