התחדשות

פרשת כי תבא, מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"והיה כי תבא אל הארץ... ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (כו א-ב).
כי תבוא אל הארץ, אתה צריך לקיים מיד מצוות ביכורים. ותמוה מאד הרי קודם צריך לרשת את הארץ, להתיישב בה, לטעת עצים, הרי לוקח כמה שנים עד שרואים פירות?!
"ברם, הכוונה היא להורות לנו גודל מעלת ההשתוקקות והצפיה לקיים המצווה, שעל ידי השמחה וההשתוקקות למצוות ביכורים, יהיה נחשב להם כאילו כבר קימוה" (באר משה).

התחדשות

התחדשות זה לפני הכל. יהודי צריך כל הזמן להתחדש, אסור לו ליפול לשגרה אפילו ששגרה זה לא דבר רע בכלל, שהיא עושה לנו סדר בחיים, עושה לנו סדר בראש, עוזרת לנו להספיק דברים, לעמוד בהתחייבויות, להשיג השגים.
את השם צריך לעבוד בשמחה, בהתלהבות, ברעננות, בהתחדשות, במלוא החיות והחשק. יהודי לא מסתכל אחורה, רק קדימה. ביהדות יש רק "מעכשיו". ה' מצפה ממך להתעוררות קטנה עכשיו ממש, וההתעוררות הזו חשובה ויקרה בעיניו הרבה מעבר לכל מה שהיה, ואפילו אם ניסית כבר עשרות פעמים להתחיל מחדש ולא הצלחת, ונפלת לאן שנפלת, אסור לך להסתכל על זה. כי הרגע הזה שאתה עומד בו עכשיו לא היה מעולם ומי יודע מה אתה יכול לזכות דווקא עכשיו.
התורה הקדושה מדברת בפרשה זו על מצוות ביכורים וביכורים זה סמל ההתחדשות. מביאים את הפרי החדש לבית המקדש בשירה ובריקודים, בשבח והודיה.
התחדשות היא מילת מפתח בעבודת השם. נפש של יהודי, רוצה כל הזמן להתחדש. כל החיים שלנו נעים סביב מעגל ההתחדשות, שנה חדשה, חודש חדש, יום חדש.
הקב"ה ברא את העולם בשביל ההתחדשות. בשביל אותו יהודי קשה יום שבתוך חיי השיגרה המעייפים לפעמים יעצור לרגע וירים את הראש לשמים, ויגיד כמה מילים לבורא עולם, יחדש את עצמו.
צריך להגיע לפנימיות של הדברים, לנשמה שיש בכל דבר ודבר. מה זה פנימיות? זה התענוג הזה שאתה מחובר אל ה', שאתה אוהב את ה'. החיבור אל ה' זה התענוג שביהדות. להתחבר עם ה' זה להתחבר עם האור של העולם, עם המתיקות של העולם. עם הנועם של העולם. 

להמשך כנסו כאן:

הקב"ה רוצה שנישאר קצת ילדים. עם תמימות, עם שמחה, עם סקרנות, ממש כמו ילד. "כי נער ישראל ואוהבו" (הושע יא), היינו מעלתם של ישראל שבגללה ה' אוהב אותם היא "כי נער ישראל". שבכל עת הם בבחינת נער. שאין אהבתם את ה' מתיישנת אלא תמיד מתחדשת והולכת. את החיות שלי אני לא מקבל מזכרונות מהעבר או מתוכניות לעתיד, החיות שלי, השמחה שלי, היא ברגע הזה ממש, בחיבור שיש לי עם ה' ברגע הזה, בכל דבר ודבר שאני עושה.
חנה התפללה שנים ארוכות על שמואל, וכשנולד אמרה "אל הנער הזה התפללתי". שיהיה נער כל החיים.
התחדשות מקבלים אצל הצדיק, שהאור שלו כל כך זך, כל כך צח, ששום זיקנה ושום שיגרה לא יכולים להכהות אותו. ומי שזוכה להתקרב אליו זוכה גם בימי זקנה ועייפות להתחדש כמו נער. הצדיק נותן לנו רצונות, מגלה לנו את האלוקות שנמצאת בתוכנו, מראה לנו כמה ה' אוהב אותנו, מחמם לנו את הלב, נותן לנו תקווה, שוטף אותנו במים הזכים שלו, מבעיר אותנו בלהבה שלו.
צדיקים מחיים את ימיהם כל רגע מחדש. הם תמיד משתוקקים להתקרב עוד קצת אל ה'. אף פעם לא מספיק להם. רבינו הקדוש אמר באחד הימים: "אני חייתי היום חיים שלא חייתי עדיין מעולם! כי יש כמה מיני חיים, והכל נקרא חיים, אבל היום חייתי חיים טובים שלא חייתי מעולם חיים כאלה" (חיי מוהר"ן ח). רבינו הקדוש התחדש תמיד. הוא לא איבד שום יום מימי חייו בלי תוספת קדושה וחיות, ולכן הזהיר בקול גדול: "זקן אסור להיות".
עבודת הבורא זה הדבר החי והמתחדש ביותר. שום דבר לא חוזר על עצמו. כל דבר שעושים זה פעם ראשונה. כל רגע זה המציאות חדשה. אף פעם לא עשית מה שהינך אמור לעשות כעת, רק נדמה לך.

עיקר ההתחדשות היא ברצון. עיקר האדם הוא הרצון. רבונו של עולם אני רוצה אותך. רוצה להתקרב אליך. רוצה לרצות רק מה שאתה רוצה, לא רוצה שום רצון אחר.
אי אפשר לחיות בלי רצונות וכסופים, בלי לחפש ולהתגעגע. אם לא מחפשים עוד קדושה, עוד קירבת ה', מגיעים מהר מאד לשעמום, למצוות אנשים מלומדה.
רצון זה שמחה. מתי אדם יכול להגיע לשמחה אמיתית? כשהוא רוצה, לא כשהוא עושה בכפייה. כשהוא רוצה, כשהוא אוהב, אז הוא מרגיש את השמחה.
אדם עושה תשובה, הוא זוכה להתחדשות עצומה, התשובה זה משהו כזה פלאי. אדם עשה משהו, אדם קילקל, מי יודע כמה הוא קילקל, פתאום בא לו צער והרהור של תשובה, פתאום הכל מתהפך, פתאום הוא יכול לקבל כזה אור אלוקי, הקב"ה פותח את כל השערים, כי ככה ה' ברא את העולם, שהתשובה היא למעלה מהכל. מה זה בעצם התשובה? זה רק רצון. אדם רק מהרהר בתשובה, הוא עוד לא עשה כלום, הוא רק רוצה לתקן את מה שהוא קילקל והוא נחשב בשמים לצדיק גמור. רואים מה זה כוח של רצון.
אדם מתחרט על העבר, רוצה להיות מהרגע הזה כרצון השם – הוא צדיק גמור! אה, בפועל הוא עוד לא עשה כלום, עוד לא ביקש סליחה מחברים שלו שהוא ציער אותם, בפועל עוד לא עשה שום דבר – אבל אם הרצון שלו להיות כרצון השם אז הוא צדיק גמור.
כשאדם נופל שוב ושוב לאותן עבירות, זה כבר לא מספיק לו שהוא נחשב לצדיק גמור. כי בינתיים הוא סובל! הוא לא משתנה! הוא לא מתקדם! הוא לא מתקן! "מה תגיד לאדם שהוא כעסן... אדם שהוא כעסן הוא סובל סבל נורא... תגיד לו: "טוב, אתה רוצה לא לכעוס, אז בשמים ירשמו שאתה צדיק גמור". אבל בינתיים הוא סובל! סבל נורא! וככה על זו הדרך אדם שהוא קנאי סובל סבל נורא, סבל נורא הוא סובל... וככה עם כל המידות הרעות שאדם סובל מהם. ממה אדם סובל? מהרע של עצמו! כשאדם זוכה לתקן את עצמו נהיה לו טוב בעולם הזה! ולתקן את עצמו, להשתנות, אפשר רק עם "עבודת הרצון". חצי שעה ביום מתפלל על דבר אחד, מתחנן כל יום חצי שעה! רוצה! כל יום הוא רוצה!
כל דבר יש לו כמות של רצון עד שמקבלים אותו. יש דבר שצריך 10 קילו רצון, יש דבר שצריך 100 קילו רצון, יש דבר שצריך 1000 קילו רצון. יש דבר שצריך טון רצון, כל דבר יש לו כמות של רצון" (המברך את עמו בשלום).
כשאדם עושה עבודת רצון, כשהוא מתפלל על עניין אחד כל יום, הוא מתחדש, הוא מקבל כוח, הוא מקבל שמחה. הוא מתחיל לראות תוצאות.
"רבונו של עולם תרחם עלי! תעזור לי! אני מתחנן! תבטל ממני את המידה הרעה הזאת – מידת הכעס, תרחם עלי! תזכה אותי לדעת שכל פעם שאני כועס, למעשה אני כועס עליך! תרחם עלי!

הרצון זה האין סוף. הרצון זה הנשמה. אדם יש לו רצונות וכיסופים לה', יש לו הכל. כל הענין להפוך את הצרה לרצה. תרצה את ה' דרך הצרות שלך, דרך החסרונות שלך.
למה חביבה מנחת העני לפני הקב"ה יותר מכל קורבן אחר? הרי המנחה זה כל כך מעט, קצת קמח ומעט שמן וגם מזה הולך חלק לכוהנים. ובכל זאת זה הכי חביב אצל ה'. למה? כי יש פה רצון. אין לי, אבל אני רוצה לשמח אותך, רוצה לעשות לך נחת רוח רבונו של עולם.
שמעת איזה דרשה ובאה לך התעוררות? אל תזרוק את זה בגלל שכבר ניסית בעבר ולא הצלחת. תעמוד באיזה פינה שקטה ותגיד כמה מילים:
"בורא עולם, שמעתי עכשיו דרשה על קדושה של צדיק פלוני, גם אני רוצה, אני רוצה, תעזור לי אבא". תתפלל, תתחנן, כל מילה ומילה חשובה אצל בורא עולם! אדם יהיה חזק ברצון, הוא יגיע לכל! כל מה שה' רוצה ממך זה שתתעורר. שזה יבוא ממך. אפילו שאנחנו יודעים שהכל מה'. כשאדם נמצא למטה למטה ומהמקום הזה הוא מתעורר ואומר: נכשלתי בעבירות, נפלתי לאן שנפלתי, אני לא יודע איך להסביר את זה אבל אני רוצה אותך השם. רק אותך, אני רוצה, זה עושה הרבה נחת רוח להשם.
בלי הכוח הזה שה' נטע בנו לחפש. להתגעגע, לרצות, בלי זה העולם כולו הוא בחינה של כלי ריק. הורים צריכים להיות שמחים בעבודת ה'. ילדים צריכים להרגיש שההורים גילו את הסוד. כשהנפש ששה ושמחה, כשהיא מרגישה את המתיקות, זה עובר לילדים גם בלי מילים.
רצון לשון ריצה, יש לי רצון. יש לי כבר כוח, יש לי מרץ, יש לי כבר שמחה, אני כל הזמן מתחדש. כשהאדם, כל המהות שלו, כל הרצונות שלו זה ללכת אל הקודש, הוא בסוף יגיע.
כי כשמדברים על רצון, לא מדובר על רצון לקבל שכר בעולם הבא וכל שכן לא בשביל שיכבדו את האדם בעולם הזה ויקראו לו רב וכו', אלא פירושו לרצות את ה', לרצות להידבק בה', לרצות להתקרב לה', לרצות לעשות נחת רוח לבורא עולם.

איפה נמצא הרצון? באיזה אבר בגוף? הרצון מקיף אותנו, אופף אותנו, מניע לנו את כל האיברים. כשזוכים לרצון אז מסתכלים אחרת על החיים, מקבלים כוחות עצומים להתרומם טפח מעל האדמה כמו שאמר הבעש"ט הקדוש.
מה שנשאר לנו בעולם זה רק "לעשות רצונך אלוקי חפצתי". כי מה אנחנו יודעים, אפילו על מה להתפלל אנחנו לא בדיוק יודעים, מה לבקש מהשם שיתן לנו אנחנו לא יודעים, אנחנו לא יודעים מה טוב לנו בכלל, אלא לבקש את הבקשה הזאת: רצוננו לעשות את רצונך ולדבוק בך ולהגיע למשהו הנצחי, לא למשהו החולף ומה זה המשהו הנצחי? זה לגלות את כבוד ה' בעולם, אם יש כאן משהו לבקש מהקב"ה, זה שנהיה שותפים בגילוי כבודו בעולם. איך? ע"י ויתור על הכבוד שלנו. במקומות הכי נמוכים, בתוך הצרות והקשיים, כששם זוכרים את השם, זוכרים את התכלית, אז זה הכבוד הכי גדול של ה', בשביל זה נברא כל העולם. כל מה שאני רוצה זה למענך. הכל זה כדי לגלות את כבודך בעולם.

כל הזמן לרצות, כל הזמן לכסוף, העיקר זה הרצון והכיסופים. יש לאדם התעוררות, אז הוא מרים את הראש וצועק לה'. אפילו צעקה פנימית, צעקת הלב, בלי קול. כשהוא נרגע, הוא ממשיך ללמוד, ממשיך לעשות דברים אחרים כי אי אפשר כל הזמן לבעור ולצעוק. הצדיק לעומת זאת, 24 שעות כפול מה שהוא חי, הוא לא מסיח דעתו מהקב"ה. הוא עושה הכל, עושה חסד, עושה מצוות אבל הכל לכבוד ה'. בלי להסיח דעת.
אדם קם בבוקר עם רצון לעשות טוב, אז יש לו תפילות טובות, אז הוא יודע להגיד מילים טובות לסביבתו, אז הוא יודע לעודד את עצמו.
הרצון הפנימי הוא האדם. זוג נפגש בעניין שידוך, אז קודם כל בודקים אם הרצונות דומים, אם הרצונות משותפים. זה הכי חשוב.
עיקר האדם הוא הרצון ולכן אין יאוש בעולם כלל, כי כל עוד יש רצון יש תקווה, יש שמחה , יש התחדשות. כמו בסיפור הבא:

דמשק. ניו דלהי. בייג'ין
היה זה בוקר אמריקני חמים, אביך, אפרפר, כזה שאיננו מבשר טובות. גם בעיניו של המשגיח רבי דוד קפלינסקי, הבוקר הזה הטמין איזו חידת נפץ. מדוע ליבו משום מה לא היה שקט? בינתיים לא ברור. מה שברור שבעוד שעה קלה הוא ממריא בתוך בטנו של מטוס נוסעים אמריקני של חברת "אייר USA", לעבר תורכיה, חניית ביניים קצרה באנקרה, ומשם בדילוג קטן אל מטוס של אותה חברה, היישר לנמל התעופה בלוד. נו טוב, המשגיח כבר למעלה מ30 שנים נוהג לעזוב את ישיבתו המעטירה בירושלים "עולת תמיד" מיד אחרי ראש חודש אלול, ופניו לניו יורק, שם הוא מוסר את נפשו – בישיבה האמריקנית הגדולה "נחלת השירה" – בשיחות חינוך לבחורים בני היבשת על מנת לסלול להם דרכי אמונה, למען ישארו באוהלה של תורה אחרי הנישואין. כן, הוא רואה ברכה בעמלו. כאלה שחשבו להיות רואי חשבון, עורכי דין, מהנדסים ואדריכלים, קיבלו זריקות ממריצות של אמונה להמשיך ולעסוק בלימוד תורה, ולנטוש את החלום האקדמי – האמריקני המקולל, אשר רבים חללים הפיל. המשגיח נתן שתי שיחות ביום. הראשונה מיד אחרי תפילת שחרית והשניה אחרי סדר שלישי. כן, את חודש אלול הוא היה מוכן למסור למען הכלל, ועשה זאת בשמחה ובטוב לבב. אבל את חגי תשרי, וראש השנה בראשם, רק!!! רק!!! בירושלים, עם תלמידיו האהובים באוירא המחכים והטהור של ארץ ישראל. הוא החזן. הוא התוקע. הוא הסולל בדמעותיו הלחות את נתיבי התשובה לצאן מרעיתו. "טיסה מספר 647 לאנקרה יוצאת בעוד 10 דקות. הנוסעים מתבקשים להזדרז" מודיע הכרוז. המשגיח גורר את מזוודת הגלגלים למסוע, עולה על הכבש, ופניו לאנקרה תחנת ביניים. המטוס ממריא, ולפנות ערב נוחתים באנקרה. "בעוד 25 דקות יוצא מטוס של חברה אייר USA לישראל. המטוס ממתין לכם ברציף 26. נא להזדרז". כך הכרוז. המשגיח יורד מן הכבש, ומתנהל לאיטו עם עדת הנוסעים. את המזוודות מעבירים אנשי הצוות של הנמל התורקי. הוא אף פעם לא ניסה לנתח מדוע צריך להחליף מטוס? מדוע תחנות הביניים נחוצות בכלל? "זו גלות, וגלות מאלצת לנדוד" הרהר המשגיח "אז עוברים ממטוס למטוס, ומנסים לכפר על עוונותינו בגזירת הגלות. כפי דברי הגאון, שמעבר מגורים מבית לבית באותו רחוב, גם זו גזירת גלות". נו מילא. המשגיח נכנס למטוס, התיישב ושקע בספרו. אחרי שעה וחצי מודיע הקברניט "נוסעים יקרים, בעוד עשר דקות אנחנו נוחתים בדמשק". המשגיח שמע דמשק. "שיהיה לכם לילה טוב בדמשק, ותודה שטסתם אייר USA" עד כאן.
דמשק, סוריה, חודשים ספורים אחרי "מלחמת ששת הימים", זו סכנת חיים ממש. למשגיח דרכון ישראלי, וחזותו משדרת ערליכער איד, זקן יורד על פי מידותיו, פיאות ארוכות, מעיל ארוך. המשגיח נרעד. מחר ליל ראש השנה, ואני בדמשק. הוא רץ לכיוון תא הטייס וביקש לשוחח עם הקברניט. "סלח לי כבודו, הייתי אמור לנחות בלוד, בישראל, איך הגעתי לדמשק?". הקברניט הותיק סטיב טומפסון חייך ברוגע "דיברו באנקרה על רציף מספר 26 , אתה עלית בטעות על רציף 27, זו הטיסה לדמשק. אבל אל תדאג רב יהודי, אתה בתוך מטוס אמריקני, ואני אחראי עליך. אני לא יורד מן המטוס, אתה נשאר כאן איתי, בעוד שעה וחצי אנחנו טסים יחדיו להודו, לניו דלהי, תצטרף אלי". "ניו דלהי?" השתומם המשגיח "מחר ראש השנה, קח אותי לישראל בבקשה". "מצטער רב יהודי, איך טיסות מדמשק לישראל, ואתה בטח מבין מדוע, אבל החברה שלנו לוקחת עליך אחריות ניתן לך מלון בניו דלהי ושם תחגוג את החג שלכם". הרב ממש ביקש לבכות. "מה לי ולהודו?" התכווץ המשגיח "אין שם קהילה יהודית, אין מנין אין שופר, מחכים לי בישראל".
הקברניט טומפסון לחץ על כמה כפתורים וניהל שיחה ערה בת שתי דקות עם גורם עלום. "אוקי. רבי, תרגע, אנחנו ננחת בניו דלהי, ואתה צודק אין שם קהילת יהודים, אבל משם תטוס במטוס אחר של חברתנו, לבייג'ין, בסין, שם ננחית אותך במחנה צבאי אמריקני, לא רחוק מעיר הבירה. יש שם רב צבאי, וגם חיילים יהודים. אני משוכנע שתוכל להסתדר שם על הצד הטוב ביותר. אחרי שיצא החג נדאג להשיבך לישראל". המשגיח התיישב, נשימתו נעתקה. הציר הזה נראה לו שמיימי מדי, מבולבל מדי, ניו יורק, אנקרה, דמשק, ניו דלהי, בייג'ין. מה רוצה הרבונו של עולם?". זהו, עכשיו הכל ברור, הבוקר הניו יורקי האביך, האפרפר החורש מזימות, שידר בתדר הנמוך שלו, שהמשגיח לא יעשה, כהרגלו, את ראש השנה בירושלים בחברת צאן מרעיתו. עכשיו הוא בדרך לניו דלהי, לאחר שווידא שחברת התעופה ,הפרטית" שלו בישרה למשפחה שהוא בריא ושלם ופניו... לסין.
ניו דלהי
"נעשה כאן הפסקה בת שעתיים", הודיע הקברניט טומפסון, "ומיד אחר כך יטיסו אותך לבייג'ין, סין. שם בנמל התעופה מחכה לך ג'יפ צבאי שיסיע אותך למחנה הצבא האמריקני "ניו דרים, ותוכל לחגוג שם את ראש השנה שלכם. חג שמח". השעתיים זחלו כמו נצח. המשגיח נרדם על כורסא בלובי, מותש ומרוסק איברים, חלומות מבולבלים ריצדו בין אישוניו. לפתע דמות סבו המנוח מרצדת לנגד עיניו, ישוב על כסאו הישן, הש"ס מונח על שולחנו הרעוע במטבח הצר. וסבא ממלמל ומנגן את שירת הסוגייה. אבל המשגיח, שהוא בעצם הילד בחלום הזה, שומע את סבא מלחש "ר דוד, ר' דוד, יהודי אף פעם לא הולך לאיבוד!!! אל תדאג נכדי האהוב, אתה בידיים טובות...". נחיתה בבייג'ין. עוד שעתיים וחצי והכנפיים הרחמניות של ראש השנה יעטפו יהודים כמעט בכל פינה בעולם.
הוא נזכר בדרשה שהוא כל כך אהב להשמיע: "שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה". יהודי צריך להרגיש שאין רש ועלוב ממנו בעומדו לפני הקב"ה למשפט. ובזכות זה יתעשר בסופו של יום. הוא מיהר לרדת מכבש המטוס ונכנס לגי'פ הצבאי שהמתין לו בנמל. שני קצינים אמריקניים גבוהי קומה וחבושי כובעים תכולים קמו לכבודו. "ברוך הבא רבי, אנו לשרותך". 20 דקות לפני כניסת יום הדין חצה הגי'פ את שערי המחנה הצבאי. הג'יפ עצר מול בית הכנסת שלא היה אלא קראוון די עלוב ושרוט. "איפה הרב הצבאי, איפה החיילים היהודים." שאל המשגיח. "הו, הרבי שלנו טס לארה"ב, לפני שבוע, יחד איתו טסו עוד כמה חיילים יהודים, הם ביקשו לעשות חג בביתם, והמפקדה הראשית אישרה להם". עדכן הקצין. המשגיח עלה שתי מדרגות ופתח את הדלת. אין מניין. אין רב. ושופר? ובקבוק יין? מה אוכל? הוא החל לפתוח מגירות. חיטט מתחת לארון הקודש, דומע. "אנא אבא שבשמים... שופר! שופר! המצא לי שופר... המצא לי סידור תפילה"... ואין. "השנה רשה מאד בתחילתה" הרהר... מודאג. ולפתע חריקת בלמים. הקצין ירד מן הג'יפ ופתח את דלת בית הכנסת. "רבי יהודי זה בשבילך. הרב של המחנה הורה לי להכניס את השקית הזו לבית הכנסת לפני שנכנס החג... להתראות".
המשגיח פתח את השקית... נס!!! יש בתוכה בקבוק יין, שופר, וסידור לראש השנה. דיינו. סימנים? דג? בשר? מאן דכר שמיה. לא נורא.
עוד חריקת בלמים, אותו קצין פותח דלת "רבי יהודי אם תרצה לאכול עמנו בחדר אוכל, נשמח, בינתיים יש כאן חבילת ביסקויטים שמצאנו במשרד הרב. להתראות". הפלא ופלא, 2.5 ק"ג מצות בהכשר מהודר תוצרת ישראל, הונחו בידי המשגיח. מצות בראש השנה. יש ברירה?
בבדידות מזהירה חלף היום הראשון של ראש השנה, המשגיח התפלל יחידות, תקע לעצמו בשופר, דרש לעצמו, סעד ליבו בסימן אחד, לחם עוני של פסח, ולמד שעות ארוכות. באותה בדידות מבהיקה הזדחל גם היום השני. עוד פחות מחצי שעה שקיעת החמה, ואחר כך הבדלה. ואם הקברניט טומפסון אמין, אזי מחר בשעת בוקר מוקדמת הוא טס מכאן , לישראל. לפתע נפתחה הדלת החריקה. בחצי עין פתוחה הבחין המשגיח בראשו של נער כבן 17 לבוש טרנינג צהוב, לראשו כובע קסקט אדום, חמוש במחבט טניס. הנער סקר את בית הכנסת והבחין במשגיח. "סליחה שהערתי אותך, סתם הייתי סקרן לדעת מה יש כאן... שיחקתי טניס מול הקיר ממול והכדור עף עד לכאן... מה אתה עושה כאן אדוני?" מילמל הצעיר במבוכה. המשגיח זקף ראשו והשיב "אני יהודי... כאן בית הכנסת של המחנה... עכשיו ראש השנה של היהודים". "גם אני יהודי", חייך הצעיר. "אתה יהודי?" תמה המשגיח "ואיך בדיוק אתה הגעת לכאן?" "שמי ג'ורג'י. אבא שלי הוא מומחה, דוקטור לאיכות הסביבה של מחנות הצבא האמריקני באסיה. הוא בודק מה אוכלים החיילים, מה שותים, איך ואיפה ישנים, מה חסר להם באוויר, במזון, באימונים, כדי לחיות ולתפקד טוב יותר. לפני יומיים הגעתי לכאן איתו, אני בחופשה מהקולג' , ואיך אתה הגעת לכאן אדון יהודי?". המשגיח גילגל את פרשיית דמשק ניו דלהי בייג'ין, לאוזניו של הטניסאי הצעיר. "ווואוו" התפעל הנער "אז מה זה בדיוק ראש השנה של היהודים? אף פעם לא סיפרו לי על החג הזה..." הוא הבחין בשופר "והקרן הזו מה תפקידה בדיוק?" המשגיח הציץ בשעונו, עוד כמה דקות שקיעה. "הקשב, ידידי החביב, אל תשאל הרבה שאלות, אם אתה יהודי חלה עליך חובה לשמוע קול שופר, פשוט שב ותקשיב ובלי הערות, עד שאסמן לך". ג'ורג'י הניח את המחבט והכדורים, והביט משתאה ומבולבל, תוהה ובוהה במשגיח, שתוקע ותוקע. מצחו מקומט, פניו מביעות ריכוז שמיימי ואגלי זיעה נוטפים ממצחו. שברים...תרועה... תקיעה... שברים...
עיניו של ג'ורג'י ברקו, ופניו זהרו. הקול היבבני הזה, הרעיד מיתר חלוד בליבו, מיתר שהוא לא הכיר ולא ידע מעולם. היהודי החביב עם הזקן והפאות והטלית מצא חן בעיניו. והוא לא הבין מדוע הוא רוצה לחבק אותו, להתקרב אליו. הוא חש שאוקיינוס של סקרנות מאיים להטביע אותו. "תסביר לי רבי יהודי, תסביר לי מה צריך לעשות יהודי, בראש השנה... ובכלל בחיים. אין לי מושג קלוש". הבורות הנשברים של העלם ביקשו להתמלא. "שתבין ג'ורג'י, יש איכות הסביבה לאזרחים ולחיילים, אבל יש איכות סביבה גם לנשמה של יהודי. אם לא משקים אותה ולא מאכילים אותה במצוות של התורה שלנו, היא עלולה לגווע, לשקוע, לדעוך כמו נר שתם לו השמן. נשמה עלובה כזו עלולה לאבד את עצמה במשחקי ספורט מטופשים ובעסקים חסרי תכלית עד יומה האחרון. במשך לילה שלם, עד עמוד השחר ישבו השניים ושוחחו. זה שואל וההוא משיב. "עוד מעט יגיע לכאן הקצין ויסיע אותי לבייג'ין אני חוזר לישראל. נאלץ להיפרד", עדכן המשגיח. "לא, לא, אנחנו לעולם לא נפרדים", השיב ג'ורג'י. שמש סינית אדמדמה ומלוכסנת הפציעה במזרח דוחפת בעדינות קרניים סקרניות מבעד לחלון בית הכנסת, מציצות וחקרניות, מלטפות את פניהם של רב יהודי עצום בתורה, ושל נער יהודי מעולם התוהו.
כשהמשגיח נרדם במטוס לישראל, חזר אליו סבו במאור פניו: "נו דיוויד, אמרתי לך, יהודי לא הולך לאיבוד לעולם, והיתה לך יופי של שנה שרשה בתחילה".
לימים ג'ורגי' בפך לגדעון, והוא כיום אחד מגדולי מרביצי התורה באמריקה.