שורש הנפילות - היות האדם סבור שבידו לעזור לעצמו

מאת מיכאל שפרן

אם האדם דואג, הרי זה סימן שהוא רוצה לעזור לעצמו. כל הנפילות של האדם הן רק באמונה. כאשר האדם דואג, כגון בענייני רפואה או פרנסה וכיו"ב, הרי זה סימן שהוא חושב שיכול לעזור לעצמו. האדם צריך להשתדל, אך להשליך את המחשבות ממנו והלאה. טבע האדם להימשך אחר הגשמיות. כאשר הוא נפגש עם דבר העלול לגרום פגם בשמירת העיניים, הוא צריך כבר רחמים שלא ירים את עיניו. או אז אומרת לו המחשבה: אל תרים את העינים. אך הוא לא עמד בזה, וכן הרים את העינים - כבר נפל. מה עליו לעשות . שלא יתחיל לברוח. לעמוד חזק ולומר: רבש"ע, חטאתי וכו', נפלתי ואני חוזר בי, אני מתחרט. ואם אתה לומד מזה, היתה זו ממש ירידה צורך עלייה. איך אתה עולה? מתוך הנפילה, מתוך המכה שקיבלת, אתה לומד מזה שאינך יכול לעמוד בנסיונות. ואיך אתה יכול לצאת מזה? אתה מרגיש איזה רושם בפנים, והדרך לצאת מזה היא רק על ידי אמונה. הלא אתה מאמין בבורא עולם. תתחיל לחשוב באמונה ולברר לעצמך לכה"פ את האמונה שהיתה לך עד עכשיו. אם אינך נשבר מהנפילה, אתה נותן לך במוח בהירות לעזוב את הכאב של הגאווה, ואינך נכנס לייאוש, ומברר לעצמך את המצב היכן אתה עומד. לא לטפח את הידיים בבוץ ובטינופת. נפלת, תקום מיד. כשאתה מכיר את הטבע שלך בבירור, מתוך אמונה, אתה לוקח את נקודת האמונה שיש בך, שגם על זה גופא צריך רחמים, ועליך לחפורבכיוון של אמונה. אמונה היא חוץ ממך. לא שאין לך אמונה, אבל אתה לא 'חי' את זה. בכדי שיהיה לך מיעוט נקודה, גם על זה צריך סייעתא דשמיא שתחיה את זה, שתהיה לך אחיזה בזה. אמונה בפשטות: קבלת האבות, השתלשלות הדורות, ולעיין בהא דאיתא במשנה בעניין עשרה הניסים שהיו בבית-המקדש, ומש"כ בתוה"ק בעניין מעמד הר סיני ויציאת מצרים, מתוך כך להכיר שיש מנהיג לבירה, כמאחז"ל (חולין ז, ב) 'אין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו למעלה'. כל מכה שאתה מקבל, הכריזו על כך בשמים. אולם אתה חי את הטבע שלך, שהוא תאוות, לאכול ולשתות בתאווה ולהסתכל על תאוות (כלשון הרמב"ם : 'שנפשו של אדם מחמדתן'). אתה חי את המציאות, וזה סוד הבחירה, שהקב"ה נתן לך את הטבע שלך ואתה צריך למשוך את הרוחניות, את האמונה. המציאות של האדם, החיים שלו, שהוא בהמה. הוא רוצה מה שכל הבהמות רוצות. יש לו, כמובן, קדושת הנשמה, אבל אמונה איננה עניין של הגוף. זה עניין של השכל. הוא צריך לחשוב משהו לשם כך. מובא בפי' הראב"ע מפני מה נאמר "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" ולא נאמר 'אשר בראתי שמים וארץ', הטעם הוא מפני שאת יציאת מצרים ראו כולם, משא"כ עניין הבריאה לא הכל חכמים להשיג זאת בשכלם. מכאן רואים, שנקודת האמונה צריך שתהיה עם מחשבה. וכיום, שלא ראינו בעצמנו, אלא קיבלנו המסורת מדור לדור, ההתבוננות הזו עוזרת לאמונה, בפשטות. וזה החיצוניות. אולם כל התאוות אשר ישנן ברחוב מושכות את האדם, והוא רואה שהוא צריך כח נגדי, על כך צריך להתפלל לד' שיפתח לו את הכח של האמונה, שיוכל ללחום כנגד היצר-הרע ולעמוד בנסיונות.