מי יחמול עליך ירושלם

מאת איש נטורי קרתא

כבר תקופה ארוכה של כמה שנים אשר העדה החרדית בעיה"ק ירושלם תובב"א הולכת ומדרדרת מדחי אל דחי בפירצות מפירצות שונות, כאשר האחרון הכביד, כל פרשת חפירות הקברים בבית שמש והמסתעף, כאשר עז פנים הנקרא ראב"ד העדה החרדית אינו מושעה כלל וכלל מתפקידו ע"י אלו האמורים להיות ממונים על כך, או בעניין הכשרות, כאשר אחד הנקרא "יו"ר וועד הכשרות" מחליט מה כן לשאול את הרבנים בענייני כשרות ומה לא, ועושה ככל העולה על רוחו בתוך הוועד כשרות, ועוד כהנה וכהנה. 

לא ביום אחד ולא בכמה ימים, אלא במשך שנים ארוכות מדרדרת העדה החרדית אל פירצות שונות, ואין מושיע. 

הסיבה לכל זאת היא אשר כידוע העדה החרדית מורכבת מרבני הביד"ץ, ומאלו הנקראים "הנהלת העדה החרדית", אשר אם בעבר היו אלו אנשים יקרים ונבונים ומורמים מעם, הלא כהיום הם לא יותר מכמה בעלי בתים פשוטים.  

דא עקא, אשר אלו המנהלים מושלים על הביד"ץ, ויכולים למנות את הרבנים או לפטר אותם. 

כאמור, מזה תקופה ארוכה אשר ישנם בהנהלת העדה החרדית "מנהלים" כאלו אשר כל רוחם נושב אל פשרנות, הם אלו אשר מונעים הפגנות כפי כוחם, הם אלו אשר משאירים את שטרנבוך שר"י על כנו, ובהתנהלותם זאת ממיטים המה אסון וחורבן על העדה החרדית, אשר כבר קרועה מבפנים מריבוי מחלוקת, ורק כלפי חוץ נשאר שם "העדה חרדית" כאשר מבפנים שולטים כמה בעלי אינטערסים המחליטים מה מותר ומה אסור, מה מתאים לאינטערס שלהם ומה לא, ומוליכים את כלל הציבור אל עבר פי פחת. 

כעת, לאחר שלחלק מהציבור כבר נמאס מהנהגה זאת של מנהלים בעלי בתים השולטים בהכל, ובפרט לגבי "בהשגחת הבד"ץ של גבריאל פפנהיים", קמו כמה יראי השם ויסדו וועד כשרות חדש וקטן אשר בינתיים חותמו מתנוסס על יין מיץ ענבים, ושמה בטוחים שהכל נעשה על טהרת הקודש ללא קשר ושייכות אל ענייני הביזנעס של אדון פפנהיים, מה שעורר קצת רוגז ומחלוקת, אך כבר נדמה שפעל מעט גם את פעולתו, להודיע לציבור אשר מאחורי החותמת היפה "בהשגחת בד"ץ העדה החרדית" מסתתר קל וריק אשר שואל את הרבנים רק מתי שנוח לו, ועושה רק מה שטוב לו, אולי כעת יתעוררו מעט משנתם הרבנים אשר גם הם לא מפעילים את מלוא כוחם מה שיכלו לעשות במסי"נ לו רק היו חפצים בכך באמת. 

יהי רצון שהמחאות בזמן האחרון נגד הנהלת העדה החרדית יגדלו יעשו פרי, ויבינו אותם מנהלים סוררים אשר אין העדה החרדית רכוש פרטי שלהם, ואין הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם תמיד, וגם על הדיינים מוטל חיוב זה, לצעוק ולמחות באותם סוררים ולפרסם קלונם ברבים, ולא יהיו כבני ערובה שבויים תחת יד כמה בעלי בתים עזים, ושלום על ישראל.