שמירת הציביון והערכים של בן תורה בבין הזמנים

 

גם כשיוצאים - לא יוצאים מהזהות: שמירת צביון בן תורה בבין הזמנים
פתיחה
ימי בין הזמנים נתפסים לעיתים כ”פסק זמן” - הרפיה משגרת הלימוד, טיולים, משפחה, אוויר לנשימה. אך עבור בן תורה, אין רגעים “מחוץ למסגרת”. גם כשנופשים - לא נופשים מהמהות.
איש החינוך הרב שלומיאל כהן רב תלמוד תורה חניכי הישיבות באשקלון בנשיאותו של הרב יצחק ברדא שליט״א ראש ישיבת יצחק ירנן אומר; בן תורה אינו כזה רק כשהוא בין כותלי בית המדרש, אלא תמיד - במהותו, בהתנהלותו, בלבו.
“לא ימוש ספר התורה הזה מפיך” - גם מחוץ לישיבה
הפסוק ביהושע (א, ח) מציב קו ברור: התורה אינה “תחביב”, אלא דרך חיים. גם בימי הרפיה, התורה צריכה ללוות אותנו – אם בלימוד יומי סדיר, אם במידות טובות, אם בצניעות ובשפה.
רבי חיים מוולוז’ין כותב ב”נפש החיים” (שער ד):
“אפילו כשאדם עוסק בענייני העולם, אם ליבו ודעתו קשורים תמיד לבוראו - הרי הוא בכלל עוסק בתורה.”
במילים אחרות: בן תורה נשאר בן תורה גם כשהוא אוכל, מטייל או עוזר בבית - אם ליבו ודעתו שמורים על קדושתו.
צביון בן תורה - ניכר גם בחוץ
הרבה פעמים דווקא בין הזמנים חושף את האדם האמיתי. כשאין פיקוח, אין סדר יום של ישיבה, ואין “שעה שמינית” - אז מתגלה האדם בכנותו.
והשאלה היא: האם אני מייצג את עולם התורה גם בחוץ?
איך אני מתלבש? מה אני רואה? עם מי אני מסתובב? איך אני מדבר?
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל היה אומר:
“בן תורה ניכר לא רק באיך שהוא לומד - אלא באיך שהוא מברך, באיך שהוא מקשיב, ואיך שהוא מחייך.”
בין הזמנים - מבחן של זהות
אולי זו הנקודה המרכזית: בין הזמנים הוא מבחן של זהות ולא של הספקים.
השאלה היא לא “כמה דפים סיימתי”, אלא - האם נשארתי מחובר? האם אני נכנס לחודש אלול עם נשמה טעונה או רפויה?
חז”ל מלמדים: “אדם ניכר בכיסו, בכוסו ובכעסו” - ואפשר להוסיף: ובבין הזמנים שלו.
כיצד שומרים על הצביון?
סדר יום בסיסי של תורה - אפילו שעה ביום, אפילו חברותא קצרה או דף יומי. כל לימוד - מחזיק את החיבור.
מסגרת נפשית - גם אם אין סדרי לימוד, חשוב להרגיש שאני תחת עול, לא בחופשה מהזהות שלי.
חברה תומכת - מי שסביבי משפיע עליי. כדאי להצמד לחברים שמרימים, לא שמושכים למטה.
בררנות רוחנית - להיזהר מהשפעות חיצוניות: מדיה, מקומות בילוי, דיבורים. זה הזמן לשמור על הלב.
סיום: “אשרי אדם עוז לו בך” - העוצמה של בן תורה גם בזמן מנוחה
מי ששומר על צביונו גם כשקשה —מגלה את העוצמה שבו. לא מדובר בהחמרה - אלא בזהות.
כשבן תורה חי את תורתו גם בזמן חופשה - התורה נהפכת לחלק מעצמיותו.
ובסופו של דבר - דווקא השמירה על הצביון בימי הביניים היא זו שמרוממת את כל השנה, ומביאה לאלול אחר, לתפילה אחרת, ולחיים שלמים של אמת.