הרהורים נוכח מציאות כואבת

 הרהורים נוכח מציאות כואבת
לא קל לכתוב את הדברים האלה, אך הם בוערים בלב.
נראה כי חב"ד, שמהותה שליחות, קדושה ומסירות נפש – עוברת תהליכים שמרחיקים אותה מהמהות הזו.
בצער, אני רואה איך תחת הנהגתו של רב מסוים, ומסתבר עם הזמן שהוא לא היחיד ויש בוועד רבני חבד עוד  שעסוקים יתר על המידה בענייני ממון ופוליטיקה,
ובגללם נפגעים ערכים יסודיים.
לא מדובר כאן בטעות תמימה – אלא במערכת שלמה שהופכת ישיבות ותלמידים לכלי משחק במסגרת של קשרים, תקציבים וג'ובים.
אינני בא להאשים אדם אחד בלבד.
אבל אני שואל בכאב:
איפה כל המשפיעים והרבנים?
היכן אלו שמבקשים מהבחורים למסור את נפשם?
האם אין אחריות אישית לפני שמבקשים מסירות נפש מאחרים?
כספים שמגיעים ממסלולים ממשלתיים, על חשבון גיוס בחורים, גורמים לא אחת לנזק רוחני כבד.
והתוצאה – בחורים נושרים, חלקם מגיעים לצבא בניגוד לרוח התורה, ולעיתים יורדים לעמקי שחת.
זוהי אחריות שלוקחים בשתיקה, והיא דורשת חשבון נפש.
אני פונה כאן בתחינה.
שובו אל הלב.
שימו את טובת הבחורים לפני טובת המוסד, התקציב או הקריירה.
שימו את אהבת הרבי, שלימד אותנו מהי שליחות אמיתית – לפני כל שיקול פוליטי.
זאת קריאה פנימית לשוב למהות.
לרוח החסידות.
לכאב של כל נשמה שנפלה – שנוכל לומר שעשינו הכל.