המילה "לא" – ומעמד הדיבור החינוכי

 

המילה "לא" – ומעמד הדיבור החינוכי

מתוך שיעורו של הרב אברהם בלייך שליט"א בקייב, בעקבות הרש"ר הירש

ביסודות גישתו החינוכית של הרש"ר הירש עומדת ההנחיה הפשוטה והנוקבת: על המחנך לנהוג זהירות מופלגת בכל שימוש בסירוב או בציווי.

הרש"ר הירש מלמדנו:

"לעולם אל תגזור על הילד דבר שאין בו צורך ממשי. ואל תסרב לדרישה של הילד כל עוד היא חסרת נזק או משמעות שלילית."
יש בכך אמירה חינוכית חדה – המחנך בונה את הערך של המילה בעיני הילד. ככל שמרבים בציווים מיותרים או בסירובים חסרי טעם, מאבדים את תוקפה של המילה החינוכית.

ומוסיף הרש"ר:

"אם כבר ציווית – עמוד על מילוי הציווי. ואם סירבת – עמוד בסירוב, גם אם תתקל בהפצרות קשות מצד הילד."
הויתור, גם אם נראה שולי, עלול ללמד את הילד שהדיבור של ההורה או המחנך אינו סופי. כך נחבל יסוד האמון במילה, ומתערערת הסמכות.

ולכן, מבקש הרב בלייך להדגיש בפני ההורים והמורים:
היזהרו להשתמש במילה "לא".
אל תאמרו "אסור" מתוך מצב רוח, עייפות או תגובה רגשית רגעית.
ואל תתירו מתוך חולשה – דבר שידרוש מכם לאסור אחר כך.

להיפך, אומר הרש"ר:

"תן והרשה לילדך כל דבר שאיננו פוגע בו בגופו ובנפשו. כל מה שביכולתך לתת לו – תן."
החינוך איננו מגרש שמרני של איסורים – אלא מרחב של אמון.
הילד צריך לחוש שמרשים לו, שאוהבים אותו, שהוא לא נתון כל הזמן תחת פקודות. ומנגד – כשהורה כן אומר "לא", שהדבר ייאמר במשקל הנכון, מתוך אחריות ולא מתוך סערה.

ולבסוף – כלל הזהב של הרש"ר הירש:

"אל תצווה ואל תסרב מתוך מצב רוח. רק מתוך שיקול חינוכי נקי, הנובע מצורכי הילד ולא ממעמדו הנפשי של המבוגר."

אמון, מידה, ונאמנות למילה

הרב בלייך מסכם את הדברים באומרו:

"האמון בין הורה לילד, בין מורה לתלמיד, נבנה על רגישות הדיבור, על דיוק במילים, ועל הימנעות מסמכות ריקה. הדרך לחנך אינה בכוח – אלא בנאמנות פנימית."

במילה אחת – לא להרבות באיסורים, אבל לעמוד מאחורי כל מילה.
כך נבנה עולם של גבולות – שיש בו גם נשימה, אהבה, ורצינות