כ"ג סיון יום תענית או יום שמחה?

 

כ' השולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקפ סעי' ב', בכ"ג בסיון בטלו הביכורים מלעלות לירושלים בימי ירבעם בן נבט. והוא תענית ממגילת תענית.

ומאידך גיסא כ' בס' ראש גולת אריאל עמ' קמ"ו בשם האמרי אמת שביום כ"ג בסיון יש שנושאין נשים אפילו שהוא בסוף החדש כיון שבו נשלחו האגרות השניות בימי מרדכי ואסתר כמובא במגילת אסתר והוא כיום טוב. וכ"כ בס' מקור חיים לבעל החוות יאיר בסוף סי' תצד שיש להרבות שמחה ביום זה בו נשלחו האגרות השניות.

ויש להעיר דלפי הנמנעין מלהנשא בימים המוזכרים במגילת תענית כימים שאירעו בהם צרות הרי שכ"ג בסיון מוזכר כמבואר במגילת תענית כיום צרה, ואכן רואים שלמרות היות יום זה מוזכר במגילת אסתר כיום בו נשלחו האגרות השניות לא קבעו בו שום זכר לנס כי עדיין היו צריכים לרחמים ולהקהל ולעמוד על נפשם.

ואגב אורחא אזכיר מה שכתבתי בפרי ביכורים על פורים על נס האגרות שניות ומסתמא מתחדש בכל דור ודור ביום זה דכ"ג בסיון כשאר ימים טובים.

דכתיב בפסוק, כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפל פור הוא הגורל להמם ולאבדם. (פרק ט,כד)

וצ"ע מה פי' הפסוק כפל וכתב, חשב על היהודים והפיל פור וכו'. ועוד, מה זה להמם ולאבדם.

ונראה לתרץ קושיה זו בקושיה אחרת, דהנה גזירת המן היתה להשמיד ולהרוג ולאבד טף ונשים ביום אחד והדבר נשמע נורא ואיום.  

 ואילו תחילת נפילתו היתה באמירת זרש אליו, אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפל תיפול לפניו ועודם מדברים וכו'. ובפרק ח פסוק ח כתיב, כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב, ולכן, נכתב בכתב החדש על ידי מרדכי ואסתר בפסוק יא, אשר נתן ליהודים אשר בכל עיר ועיר להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרג ולאבד את כל חיל עם הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז. שזה היה ביום כ"ג בסיון.

ולכאורה הגזירה עדיין בתוקפה ועדיין זקוקים לישועה גדולה כדי שינצחו את אויביהם ביום שלושה עשר לחדש אדר, רק שניתנה להם רשות להחזיר מלחמה שערה.

אתמהה?! וכי אם לא היתה ניתנת להם רשות להחזיר מלחמה שערה הם היו אסורים לעשות כן, והרי כל בן אדם שבאים להורגו גם ללא רשותו אין לו מה להפסיד ואם לא ילחם בחזרה ממה נפשך נפשו בסכנה, ומהו גודל הנס בכתב החדש שכתבו שעם ישראל יכולים להשיב.

ומה שנראה ליישב בזה, שעיקר מלחמת המן היתה בפרסום שעשה על הריגת היהודים והפור שהפיל על יום המסוגל לזה וזה גרם שלא היה כח נפשי ליהודים לעמוד מולו, וזה היה בעיקר על ידי הפור שהשפיע על מצב רוחם שנפל ביום בו כביכול אין להם מזל.

אך ונהפוך הוא והאגרות השניות באו ואמרו ליהודים יש לכם כח להחזיר ואינכם כצאן לטבח יובל, וזה הרימם למעלה ועל ידי כך קיבלו כח להלחם בחזרה.

והמוסר השכל היוצא בזה, שזוהי מלחמת עמלק מלחמת היצר המפיל על האדם כל יום ויום מחשבות דכאוניות וחולשה והתשובה לכך היא להודיע שכל קוויך לא יבושו אלא יתחזקו ויתרוממו ויקדישו ויעריצו את שמך מלכנו תמיד ולא ליפול לחולשות ובלבולי המן.

וזהו הפשט בפסוק, כי המן בן המדתא חשב על היהודים לאבדם ואיך עשה זאת על ידי שהפיל פור להמם, היינו לבלבלם ולהעכיר את מצב רוחם על ידי כך, שזה לוחמה פסיכולוגית, ועל ידי כך לאבדם שלא יהיה בהם כח להחזיר, וכפי שהנאצים ימ"ש עשו ליהודים בשואה ולדאבון לב הצליחו בזממם. ולפי זה מובן גם מהו הפי' בפסוק הפיל פור הגורל על קראו היהודים פורים על שם הפור. מדוע הפור נהפך לשם העיקר ליום זה, אלא משום שהפור היה עיקר הגזירה להפוך את עם ישראל לשפוטים בידיו והפך השי"ת את הפור שנבחר על ידי המן להחליש את עם ישראל ליום טוב ומשתה.

והעיר שושן צהלה ושמחה, ובכח השמחה היה להם את הכח להשיב מלחמה שערה. ורואים במגילה שבכל מקום אשר דבר המלך מגיע שמחה וששון ליהודים משתה ויום טוב, עוד טרם הנצחון שנצחו ועמדו על נפשם כבר על עצם היותם בעלי כוחות ויכולות ורוחם שבה אליהם כבר עשו שמחה ויום טוב.

וזהו יסוד מלחמת עמלק, וכי ידיו של משה עושות מלחמה, אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה, ולכן גם עיקר מלחמת עמלק היא בזכירה ובשנאה שבלב אליו כמבואר בחינוך, כי זוהי מלחמת רוח מי למעלה ומי למטה, ויתכן דזוהי תקנת תענית אסתר, כי כשנכנסים עם רוח שמחה והתרוממות כדי להגביר את רוח ישראל על שאר הרוחות, מתענים ומתפללים קודם להכניס בנו כי רוח הישראל על ידי שמחה ומשתה אך קודם לכל לדעת ולזכור למי ולמה שמחים, הרוח של השמחה באה מתוך הכנעה והכרת הטוב לבעל השמחה ואדון כל.

ואיתא בירושלמי סוטה פ"א ה"י, א"ר אבהו, מפני מה זכו האומות לשבעים יום שבין אגרות המן לאגרות מרדכי כנגד שבעים יום שעשו המצרים חסד עם יעקב אבינו, ויעויי' עוד במלבי"ם וביערות דבש ח"ב דרוש ט' מה שכ' בזה, וכן בביאור הגר"א על מגילת אסתר.

אמנם יש דעות שלא רק האגרות שניות היו בכ"ג בסיון אלא גם תליית המן היתה אז ולא ביום שני של פסח כהמקובל, יעויי' בקובץ זכור לאברהם תשס"ג מאמר מקיף מהרד"א מנדלבוים עם כל המקורות בענין זה, ונפלא.

והנה אנו אומרים בסליחות לתענית אסתר, קַנֵּא לְשִׁמְךָ נוֹרָא וְנִקְדָּשׁ. חֲזֵה כַרְמְךָ נֶהֱרַס וְנִדָּשׁ. זְרוּיֵינוּ קַבֵּץ וְשִׁיר לְךָ יְחֻדָּשׁ. קַיְּמֵם וְהַחֲיֵם בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ:

וְכַעֲשֹוֹתְךָ נוֹרָאוֹת בְּאוֹתָן הַיָּמִים. אִתָּנוּ הַפְלֵא תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים. מְצוֹא לְפָנֶיךָ כֹּפֶר וְתַנְחוּמִים. אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים:

הרי שבימים אלו בהם העם היושב בציון מצוי במלחמת קיום מול שונאי ישראל בני בניו של המן ויורשי דרכו ימח שמם וזכרם, ומידי יום ויום אנו עדים לזריקת טילים על העם היושב בציון בשנאת ישראל ללא שום סיבה רק משום היותם זרע נתעב של עמלק ואנו לי-ה ועינינו לי-ה, יעזרינו וירחמינו השי"ת ביום גדול זה שבו נשלחו האגרות השניות להקהל ולעמוד על נפשינו, יעזרינו השי"ת על דבר כבוד שמו, ויבטל את כל הקמים עלינו ויחזיר בתשובה את עמו ישראל שלא יבטלו את בני הישיבות מלימוד ועמל התורה וירומם קרן גדועה. וכפי שאמרנו השבוע בסליחות לכ' בסיון, סְגֻלָּתְךָ דּוֹחֵק צוֹרֵר הַצָּר. סִבְרָה הָרִשְׁעָה לְהָמִיר אֱמוּנַת הָאֵל הַיּוֹצֵר. עַד אָנָה יְהֹוָה (יאהדונהי) אֶקְרָא מִמֵּצַר. עֲנֵנִי בַמֶּרְחַב יָהּ כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצָר:

פְּשָׁעִים אִם עָצְמוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינְךָ לְהַבְדִּילָה. פַּרְגּוּד אִם נִנְעַל בִּפְנֵי הַתְּפִלָּה. צוּר בְּכִסֵּר כְבוֹדְךָ חֲתוֹר מְחִלָּה. צַעֲקָתֵנוּ לְפָנֶיךָ תָּבֹא פְּנֵי כְבוֹדְךָ לְהִתְקַבְּלָה:

קְרָא שְׁנַת רָצוֹן מֵעֹצֶב לְהַנְפִּישִׁי. קַבֵּץ נְפוּצוֹתַי וַעֲבוֹר בְּרֹאשִׁי. רִיבָה יְהֹוָה (יאהדונהי) רִיבֵי נַפְשִׁי. רְצֵה לְהַחֲלִיצֵנִי אֱלֹהַי קְדוֹשִׁי:

שִׁנֵּי רְשָׁעִים בֶּחָצָץ תִּגְרוֹס. שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן אוֹתָם תַּהֲרוֹס. תִּשְׁפּוֹךְ דָּמָם אַרְצָה לָרוֹס. תְּמוּתָה הוֹתֵר בֶּאֱמוּנָה לֶאֱרוֹס:

גְּדוֹר פִּרְצַת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת. רוֹמֵם קִרְיָה עַד עָפָר מֻשְׁפֶּלֶת. שְׁבוּיָה נַחֵם נֶחָמָה מְכֻפֶּלֶת. מְאוֹרָהּ הָאֵר וְתָאִיר מְאֻפֶּלֶת