רגעי השבוע - פרשת ויצא
המפקד שרצה שהברכות יפעלו מיד / הרופאה שמצאה את המארחים מליל הסדר / המענה על השאלה הכי חשובה שלא נשאלה / המזכרת המיוחדת מהסבתא הבלתי נשכחת
א. והטלית יפרוש כנפיו
גשם מעורב בשלג, ירד בעת שחציתי את הכביש לכיוון המונית שהזמנתי, אך משום מה היא בוששה להגיע. מחוסר ברירה שבתי לתוך הטרמינל בו נחתתי שעה קלה לפני זה, והזמנתי מונית אחרת.
השעה מאוחרת, מזג האוויר קר, וכל מה שאני חולם באותן דקות, הוא להגיע כמה שיותר מהר הביתה, ולהספיק לישון מספר שעות עד לתפילת שחרית. אך כפתגם העתיק 'דער מענטש טראַכט און גאָט לאַכט' - האומר ש'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום'.
חלפו דקות ארוכות, ויצאתי שוב אל הרחוב לעבר המונית שהגיעה. באדיבות פתח הנהג את תא-המטען כדי להכניס את המזוודה שאיתי, ולפתע אני שם לב כי תיק הטלית-תפילין אינו איתי. שוד ושבר!
בהוראת אאמו"ר שיחי', מאז הפעם הראשונה שזכורה לי כשטסתי עם תפילין, מקפיד אני שלא להכניס את התפילין למזוודה הנשלחת לבטן המטוס. 'תפילין תמיד צריכות להיות איתך' הזהיר אותי. גם מצד כבוד התפילין שלא מתאים שהן יהיו במזוודה המתגלגלת או נזרקת במהלך הטיסה, והן מצד הזהירות על דבר ערך כה קדוש ויקר, שמקומו להיות צמוד לאדם בכל מקום, ובמיוחד שכך אפשר לזכות עוד יהודי בהנחת תפילין בדרך.
הפעם לא היה לי מקום ב'טרולי' - התיק הידני, ולכן החזקתי זאת מעליו. אך כעת איפה הוא נעלם?! התנצלתי בפני הנהג על ביטול הנסיעה, רצתי חזרה לטרמינל, מתחנן ומקבל אישור להיכנס חזרה אל אולם הנחיתות. אך ככל שניסיתי לשחזר את דרכי מהמטוס לרחוב, לא הצלחתי להבין היכן כנראה שכחתי את התיק.
אני יוצא מאוכזב וכאוב מעצמי, פונה אל אנשי המודיעין, והללו מפנים אותי אל אנשי הביטחון, ששולחים אותי אל מחלקת אבידות... העייפות כמעט הכריעה אותי, אך מיד התחזקתי באמונה שכל מה שעביד רחמנא לטב עביד. נרגעתי, ואנרגיות חדשות פעמו בקרבי. בסבלנות רבה דרשתי וחקרתי, וכשהאבידה היקרה לא נמצאה אצלם, הם המליצו לי לפנות לנקודת המשטרה.
מצאתי ב"ה חן בעיניו של המפקד התורן בשעת לילה מאוחרת זו, ויחד עברנו על מצלמות האבטחה שמכסות כל פינה באזור. מול עיניי ראיתי את עצמי בכל המסלול. 'שים לב מה קורה לתיק שלך' אמר לי, כשקלט בעיניו החדות כיצד התיק גולש ממני על הכביש, ובסערת מזג האוויר איני שם לב לכך. חולפות מספר שניות, ועובר-אורח רואה את התיק, מרים אותו ונוטלו בחיקו. אומנם כיתובית מודבקת עם שמי ופרטי התקשרות שלי - בשלוש שפות. אך חששתי ממה שיקרה לו בהמשך.
'מה עושים?' אני שואל את המפקד. הוא כבר הספיק בשניות הקרובות לבדוק עוד מספר מצלמות, ואז הציע לי לבוא אחריו. מצאתי את עצמי שוב במחלקת אבידות, כמה דקות של דיבורים ושאלות, ומול עיניי תיק הטלית והתפילין שלי! התרגשותי הייתה בשיאה, לחצתי את ידיו של המפקד האדיב שהזמין אותי לדבר בחוץ, והודיתי לו שוב ושוב. הוספתי ברכות עליו ועל משפחתו, ורק כשראה שאני לא מבין את הרמז כי ברצונו שהברכות יחולו עליו מיד, עזב אותי לנפשי...
ב. מחיל לחיל
"תודה רבה לך ולבן-דודך ממוסקבה. אין צירופי מקרים בעולם הזה. תפילתי נענתה. תודה לקב"ה ולכל מבצעי הנס של חודש כסלו. אירינה". זו ההודעה שהעביר לי אתמול בן-דודי היקר, הרב משה גולדנבערג, שבמסגרת התנדבותו בעזרה לחולים בבתי רפואה שונים בירושלים, פנתה אליו רופאה - שעלתה לפני מספר שנים מרוסיה - ובעקבות המלחמה בתקופה זו בארץ ישראל, התחזקה מאוד באידישקייט.
בשעתו היא ביקשה ממנו עזרה בהשגת תהלים עם תרגום לרוסית, הוא פנה אליי, ואני שלחתי לו מכאן ספר תהלים עם הקדשה אישית ודברי חיזוק שכתב לה ברוסית הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א. מה שגרם לה להיות עקבית בהתקדמות שלה בשמירת תורה ומצוות.
לפני כמה שבועות כתב לי בן-הדוד: "אין לך מושג מה התהילים עשה לה! מאז היא פשוט מתחזקת בשמירת התורה, וכעת מבקשת אם יש ספר הלכה ברוסית".
תוך מספר ימים היא כבר קיבלה את הספר "קיצור שולחן ערוך מתורגם לרוסית", וכך היא כתבה לו מיד: "תודה רבה על הספר. כמה אתה וחברים שלך עוזרים לי! בע"ה אתחזק. עכשיו נשאר לי רק למצוא מורה טובה".
מסתבר שהיא הבינה שללמוד לבד בגיל שלה בספר כזה, זה קצת קשה, ולכן היא מבקשת עזרה. "עדיף מישהי שגרה בעיר בית שמש", כתב לי בן-הדוד.
יצאתי למסע חיפוש, וה' עזר שזה היה מהר משציפיתי, מפתיע ומרגש: פניתי אל ידידי השליח הרב יענקי שוורץ מבית שמש, שהפנה אותי להרב משה סנדומירסקי, חסיד חב"ד פעיל בעיר זו, אשר יחד עם זוגתו הם עושים גדולות ונצורות בין דוברי השפה הרוסית בעירם. וכך כתבתי לו לאחר שהצגתי את עצמי: "אני מחפש עבור רופאה שהתחילה לשמור ולהתקרב, אשה דוברת רוסית שתוכל ללמוד איתה מעט הלכות. היא גרה בבית שמש, ולכן אני פונה אליך". הוא חוזר אליי תוך דקות, ומגלה לי כי הוא מכיר אותי, היות ומשפחת אשתו היו שכנים של הוריי...
את שלי עשיתי, וכמעט שכחתי מכל הסיפור. ומה שהתברר ריגש אותי מאוד: רופאה זו הוזמנה לפני מספר שנים לעריכת סדר ליל פסח במשפחה דוברת רוסית בבית שמש, ומאז היא חיפשה את פרטי המשפחה בכדי להיות איתם בקשר. כשהיא נפגשה עם המורה שהשגתי לה להתחיל ללמוד הלכה, התברר כי זו האשה שהיא מחפשת מאז! זו המשפחה אצלה התארחה, ואותם היא חיפשה כל אותם חודשים.
וכך כתב לי בן-דודי אתמול: "אין לך מושג מה קרה כאן. הרופאה פגשה אותי בדמעות ואמרה שזה נס! שדווקא זו ששלחת אותה ללמוד איתה ולהיות המורה שלה, היא זו שאצלם היתה פעם בליל הסדר, ומאוד מעריכה אותם. וכעת פגשה אותה שוב ללמוד איתה... היא מאוד-מאוד מודה לך".
ג. ויגבה לבו בדרכי ה'
שוחחתי לפני מספר ימים עם אחד מבניי שיחיו, שזכה גם הוא לטוס ולהיות השנה בשמחת תורה אצל הרבי; על התחושות המרוממות שחש, וחוויות שונות שהיו לו באותם מספר ימים במקום קדוש זה.
כנהוג לפני ההקפות בשמחת תורה, יושבים בהתוועדות חסידית כהכנה ראויה, וכיוון שחיפש מקום מתאים בעבורו, הוא פנה אל המשפיע שלו מהתקופה בה למד בישיבה הגדולה "תומכי תמימים" בברנואה שבצרפת, הרב ישראל סגל, וזה נטל אותו עמו לבית דודו הרב מענדל וולוסווב, תושב שכונת קראון הייטס.
דוד זה שיתף את בני הדור הצעיר, שישבו סביבו ושתו בצמא את דבריו בעובדות, שיחות וסיפורים. בין השאר אמר להם: "אספר לכם סיפור שאיני יודע מדוע דווקא הפעם, אך זו לראשונה שאני מספר זאת: בהיותי בחור - תלמיד בישיבה, קיבלתי את האפשרות להיכנס ל'יחידות' אל הרבי. התכוננתי היטב, ואף העליתי על הכתב את כל ההתמודדויות השונות שלי, ושאלות שרציתי שהרבי יפתור ויכוון את דרכי בחיי. הכל כתבתי, חוץ מהדבר הכי קשה וכבד שרבץ על נשמתי...
הייתי בחור ללא ביטחון עצמי, שפל בעיניי ופוחד מכל צעד ועניין. מצב נפשי שהכביד עליי בכל נושא, ועל מצבי זה לא העזתי לכתוב ולשאול. הרבי לוקח ממני את הפתק שהגשתי לו, עיין בו במהירות והתחיל לענות לי. לענות על שאלה שכלל לא כתבתי.
הרגשתי רוח הקודש באותם רגעים, כאשר הרבי אמר לי שכל אחד צריך לדעת ערך עצמו ולא משום גאווה ולא להשפיל עצמו בעיניו יותר מדי. מילים שהעמידו אותי על רגליי לבלי הכר! בהמשך ענה לי על שאר השאלות שהיו במכתב שהגשתי.
אומנם מהרגשה זו של ה'ישות' נובעים כל הדברים הרעים. אך ישנו הבדל גדול בינו לבין ערך עצמי. אם נתבונן בכל המעשים השליליים, נמצא בתוכם את הגרעין של ה'ישות'. מלחמות בין אנשים, ויכוחים ומחלוקות ושאר תאוות שונות - הכול בגלל שהם מרגישים את עצמם ל'יש' והם שואפים למלא את מאווייו של ה'יש' הזה. אילו היו מתבטלים ולא מרגישים את עצמם ל'יש' - לא היו להם כל הבעיות האלו.
וכה אומר מובא בספר המאמרים תשי"ב: "ולזאת טוען היצר הרע, דכאשר אתה יודע מעמדך ומצבך, איך תוכל לחשוב שבעבודתך תפעול, ולזאת הנה בתחלת העבודה צריך להיות קצת ישות שלא יתפעל מהיצה"ר ויעבוד את השי"ת. הרי ישות זו לבד זאת שאינה מנגדת לעבודת הוי', אלא אדרבה שהיא מסייעת לעבודה"...
מה שמובן מכאן ומהסיפור: שכל אדם צריך לדעת ולהרגיש שהוא שווה משהו, בשביל שיהיה לו חשק פשוט להתחיל לעבוד ה'. יכול להיות שבהמשך עבודתו צריך לבטל את ההרגשה הזאת; אך בשביל להתחיל - אנו זקוקים לרגש זה!
ולתמונת השבוע שלי: כגפן פוריה
רק לאחר הגעתי הביתה, פתיחת המזוודה והוצאת החפצים שהבאתי עמי מארץ ישראל, התבוננתי במה שקיבלתי. התעמקתי במחשבותיי והפלגתי בזיכרונותיי. וכשראיתי שהוא דומה לעלה גפן, נזכרתי בדברי המדרש.
על הפסוק "גפן ממצרים תסיע", אומר המדרש: "למה נמשלו ישראל לגפן? "מה הגפן, היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענין על המתים, אלו האבות... כשם שהגפן הזאת חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל חיים ונשענים על האבות כשהם מתים".
אאמו"ר שיחי' פתח בפניי שקית פשוטה, וסיפר לי כי הוא קיבל זאת מאחותו הגדולה, אשר במשך שנים ארוכות אירחה בביתה את אמם החשובה וטיפלה בה במסירות נפלאה ומיוחדת. לאחר פטירת סבתא ע"ה לפני אחד-עשר חודשים בגיל מופלג, אספה בתה - דודתי, את החפצים שהיו שייכים לסבתא, חילקה אותם בשקיות ושלחה לכל אחיה ואחיותיה. ומתוך שקית זו אבי שיחי' בחר להעניק לי פריט אחד. 'הא לך מזכרת מאמי מורתי ע"ה' אמר לי כאשר הגיש לי מגש קטן, הדומה לעלה של גפן; לקחתי זאת בשתי ידיי והודיתי לו מאוד.
כשהראיתי זאת בבית, הוחלט על-דעת כולם, כי העלה ישמש לאחר הדלקת נרות שבת קודש, כמגש לגפרורים שאסור לכבותם, אלא להניחם על משטח מתאים ובטיחותי. ומה מתאים יותר משעה גדולה זו, של זמן הדלקת נרות, בהם מתפללים על הצאצאים היקרים, וכעת נזכור עוד יותר את השורשים מהיכן באנו - בזכות המגש של סבתא ע"ה האהובה והדגולה, שבכל השנים בכל ערב שבת וחג בביתה בלונדון, לאחר שהדליקה נרות, היתה מתפללת במשך שעה ארוכה ומזכירה את כל ילדיה, נכדיה, ניניה ובני-ניניה, שילכו בדרך התורה ויגדלו עם יראת שמים ומידות טובות.
אמש בליל שישי - לאחר שהכנתי את שולחן השבת והנרות, כפי המובא בשם האר"י ז"ל שיש בזה תיקון לחטא העגל, שבו רק גברים השתתפו וכיבו את נרו של עולם, לכן הם צריכים לפעול להדלקת הנר לכבוד השבת - וגם הבהבתי את הנרות, כפי שכותב זקני הרמ"א "ומכל מקום נהגו להדליק הפתילה ולכבותה כדי שתהיה מחורכת ותאחז בה האור יפה", התבוננתי במגש הקטן בצורת עלה הגפן, וזיכרונות ילדות צפו בי מביקוריי בביתה. ובעיקר את מה שלימדה אותנו הסבתא: הסתפקות במועט, מתוך שמחה פנימית אמיתית ומלאה, ראיית הטוב אצל השני ותפילות רבות למען הדור הבא.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.