רגעי השבוע - ערב שבת ויום הכיפורים
הבעל האיראני שדרש להכין לו כוס קפה עם חלב טרם עברו שש שעות מאכילת בשר / החסיד הקשיש שלא רצה לקשור גארטל לטלית / אהבת ה' המורגשת בייחוד בעשרת ימי תשובה / דמותו המסתורית של האיש האגדי שנעלם לפני כשלושים שנה והתגלה בערוב ימיו
א. שלום בין איש לאשתו
"הגיעה אלינו לבית הדין אשה צעירה, ובפיה בקשה לקבל גט פיטורין מבעלה. שאלתי אותה מיד, 'אם אני זוכר נכון, הרי שהנישואין שלכם היה זה לא מכבר'?! 'אכן, התחתנו לפני פחות משנה, אך גיליתי כי בעלי אינו ירא-שמים, ואני לא רוצה לחיות לצידו. 'איך ראית זאת?' שאלתי אותה, והיא סיפרה: 'ערב אחד, לפני מספר ימים, הוא ביקש ממני להכין לו קפה, שאלתי אם ירצה עם קפה סויה פרווה או קפה בלי כלום, והוא ענה שהוא רוצה עם חלב אמיתי. והרי לא עברו 6 שעות מאז אכל בשר, ובכל זאת התעקש לקפה עם חלב'...
'האם אכן ביקשת קפה עם חלב?' - 'כן', השיב הבעל, לנו הדיינים. 'חלב פרווה או אמיתי?' שאלנו, והוא השיב שהוא ביקש חלב של ממש, חלב חלבי... 'והאם אכן לא עבר הזמן המלא מאז אכלתם בשרי?' ניסינו להבין, והוא עונה 'אכן, לא עבר הזמן הדרוש'. 'מדוע אכן לא חיכית כפי הדרוש על-פי ההלכה?' שאלנו בפליאה, והוא השיב: 'הספקתי להכיר את אשתי ולדעת, שמאז שאבקש לקבל קפה ועד שזה יהיה מוכן, כבר יעברו שש שעות מלאות ויותר'"...
בסיפור זה - אותו שמע לאחרונה מהרב הראשי באיראן שביקר בחודש שחלף במוסקבה - פתח הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א את דבריו, באחת הדרשות שנשא בפני הקבוצה הגדולה של ידידים ותומכי המוסדות, עמם הגיע ל"שבת סליחות אצל הרבי". הרב ביקש לחבר את הציבור השרוי באווירה נעלית ומרוממת אצל הרבי ו'ראשו בשמים', עם היות האדם בגדר 'מוצב ארצה', והזכיר את ההלכה המפורשת בשולחן-ערוך: "חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן? הקטנים - נותן להם קליות ואגוזים, והנשים - קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו".
וכאן הוסיף הרב הראשי סיפור מדהים, אותו שמע בעצמו בילדותו באיטליה מפי השליח הראשי שם, הרב גרשון-מענדל גרליק ע"ה:
"באחד הביקורים הראשונים שלי בארה"ב, לאחר שיצאנו בהוראת הרבי לשליחות במילאנו, שאל אותי הרבי אם קניתי מתנה לאשתי לפני שאני חוזר הביתה. עניתי לרבי שאני לא יודע מה לקנות ואני לא מבין במתנות לאשה, והרבי הציע לי להיכנס לחנות שעונים ברחוב מסוים, ולחפש שם שעון לאשתי. אמרתי לרבי כי אני לא יודע איזה שעון היא אוהבת ומה מתאים, והרבי הציע לי בתגובה כי אבקש מהחנות מספר דגמים, אותם אביא אל הרבי והוא יבחר בעבורי שעון לאשתי...
בעל החנות שמע את בקשתי המוזרה, והסכים לאחר שהשתכנע כי אכן זה רעיון של הרבי עצמו. נכנסתי שוב אל הרבי, ובאמתחתי כמה שעונים. הרבי עיין בהם היטב, ואז הציע לשלב בין שעון מסוים אחד ומסגרת ורצועה של שעון אחר. חזרתי אל החנות, והם מילאו בדייקנות את הצעת הרבי. השעון נארז היטב, ועמו חזרתי לביתי ולאשתי המופתעת והמאושרת".
"למותר לציין", סיים הרב שליט"א את הסיפור המלמד והמחנך, "כי הרבנית גרליק שתחי' עונדת עד היום את השעון הזה". הבטתי מסביב וראיתי, כי הציבור הפנים ולמד את הלקח הדרוש, להתנהג נכון בבית בכלל, ובמיוחד לאחר חזרה מנסיעה והיעדרות מהבית בערב החג.
ב. תשובה מאהבה
"היה זה בליל יום הכיפורים לפני עשרות שנים. התפילה הסתיימה זה מכבר, ואף הרבי כבר יצא מבית המדרש הגדול ב'סעווען סעווענטי'. באחת הפינות אני רואה את החסיד ר' אברהם מַאיוֹר שרוי עדיין בעיצומה של התפילה. הטלית מכסה את כל ראשו, ומעיניו זולגות דמעות חמות על המחזור שאחז בידו. לא יכולתי לעזוב את המחזה המופלא הזה, ונעמדתי להקשיב לתפילתו השקטה והעמוקה".
ליל שבת קודש "שבת סליחות", סמוך ונראה ליד האוהל הק' של הרבי, ואני זוכה להתוועדות קצרה עם המחנך הרב זלמן לייב מרקוביץ ממונסי, שמספר לי טעימה קטנה מחוויותיו, מהשנים הראשונות מאז בואו מחסידות סאטמאר לחב"ד, ומשתף אותי באפיזודה זו, אותו חווה עם המשפיע הנודע רבי אברהם דרייזין ע"ה, המוכר יותר בכינוי 'ר אברהם מַאיוֹר', על-שם העיירה ממנה הגיעה ללמוד בישיבה בעיירת ליובאוויטש.
"בסמוך לר' אברהם, עמד בחור צעיר ששימש אותו, והוא המתין שיסיים כבר את התפילה בכדי לסייע לו להגיע לביתו. ראיתי שהבחור עייף ועומד בחוסר סבלנות, והצעתי לו כי ישוב לביתו ואני אמלא את מקומו. הוא מסר לי את כתובת מגוריו של ר' אברהם, נפרדנו לשלום, והמשכתי לעקוב אחר התפילה המיוחדת של ר' אברהם - תפילה כזו שלא הכרתי ולא ראיתי בעבר".
"כאשר סיים ר' אברהם את תפילתו לאחר שעה ארוכה, הוא חיפש את משמשו. הצגתי את עצמי ואמרתי לו שאלווה אותו כעת לביתו, אך ראיתי כי הוא מחפש משהו והוא שרוי במבוכה. שאלתי אותו על-כך, והוא הסביר כי הוא מהרהר בעניין היכן יניח את טליתו עד למחרת. היות ואי אפשר לטלטל את הטלית לבית, ומאידך חשש שאם יניח את הטלית על הספסל, עלול למחרת מתפלל אחר לטעות ולקחת את שלו, במקום את הטלית של עצמו. התלבטות פרקטית ומובנת.
הצעתי לו לעשות מה שאני עשיתי: לקחתי את ה'גארטל' שלי, עטפתי אותו מסביב הטלית שלי, ועם סימן היכר מיוחד זה הבטחתי לעצמי מראש, כי מתפלל אחר לא יחליף את הטלית שלו עם עם זו שלי. ר' אברהם הקשיב, שתק והרהר, ואז ענה לי תשובה כל-כך עמוקה, שעד היום היא לא נותנת לי מנוחה:
"אני לא יכול להשאיר פה את הגארטל שלי. מה יקרה אם באמצע הלילה ארצה לחזור בתשובה? איך אעשה זאת בלי גארטל?!".
עומד לו יהודי קשיש, שכל חייו מלאים תורה, יראת שמים, חסידות ומסירות נפש לעזור ליהודי שני. יהודי שכל חייו היו נעלים וקדושים, הוא סיים כעת תפילה של מספר שעות בהשתפכות הנפש, ומה דאגתו? איך לחזור בתשובה באופן חסידי ורציני באמצע ליל יום הקדוש"!...
ג. עבודת ה' מאהבה
עם שנה הנפתחת מיד בשלושה ימים רצופים של התעלות רוחנית - מובטחת לנו בע"ה שנה מיוחדת ונעלית. כמו השנה, שזכינו לשני ימי ראש השנה שמיד בהמשכם הגיעה השבת, שבת המוכרת כ"שבת שובה", על-שם ההפטרה ועל היותה ב'עשרת ימי תשובה'; שבת בה נהוג על-פי המובא בשולחן ערוך - שהרב דמתא דורש בפני הציבור.
לאחר הדרשות עם כניסת ראש השנה, והמשך הדרשות בכל התפילות והסעודות וכמובן מספר שיעורי תורה, עולה שוב הרב שליט"א לשאת את דבריו, והפעם - ביום השבת - "דרשת שבת שובה", אותה הוא פותח עם מספר שאלות ותמציתם היא על המובא ברמב"ם בהלכות תשובה.
הרמב"ם מונה בהלכה אחת שלושה עניינים, שנראים לכאורה בלתי קשורים: תקיעת שופר כקריאה להתעוררות רוחנית מהשינה "בהבלי הזמן", הצורך לראות את עצמנו ואת העולם כמאזניים שקולות בין זכות וחובה כאשר מעשה אחד עשוי להכריע את הכף, והמנהג להרבות במעשים טובים ולקום בלילה לסליחות בעשרת ימי תשובה.
"למרות השוני שביניהם" - עונה הרב - "מתחברים שלושת העניינים הללו לרעיון מרכזי אחד: עבודת ה' מתוך אהבה עמוקה ומתמדת. בסיום הלכות תשובה מדגיש הרמב"ם, כי העובד את ה' מאהבה "שוגה באהבתו תמיד". זוהי דרגה גבוהה של דבקות, שבה האדם עסוק בעבודת ה' לא מתוך חשבון של שכר ועונש, אלא מתוך תשוקה פנימית עזה.
זה אכן תפקידו של השופר: לעורר אותנו משגרת החיים ולהזכיר לנו את התכלית הזו - לשגות באהבת ה' במקום בהבלי העולם. אהבה כזו מתבטאת ברצון להתקרב לה' באופן תמידי, ומכך נובעת הדחיפות להוסיף עוד ועוד במעשים טובים. זהו המשך דברי הרמב"ם, שבמצב כזה מרגיש האדם שכל מעשה קטן שלו עשוי להכריע את העולם כולו לכף זכות.
אהבה זו מורגשת בייחוד בתקופת עשרת ימי תשובה, עליהם נאמר "קראוהו בהיותו קרוב", ולכן היא גורמת לאדם להרבות עוד יותר ללא הרף בעשיית צדקה ומעשים טובים, ולא להסתפק בעבודתו ביום, אלא לעבוד את ה' אף בלילה".
ולתמונת השבוע שלי: יש קונה עולמו בשנה אחת
אין לי ספק, כי אחד השמות, ואולי אף את הראשון שיזכיר הרב הראשי הרב שליט"א בדרשתו המרטיטה והמסורתית לאחר קריאת התורה של יום הכיפורים הקרוב - לפני תפילת 'יזכור' - יהיה שמו של 'יהודה הקטן'...
בהתרגשות מסויימת נעמדתי אתמול ליד לוח ההנצחה שבבית הכנסת המרכזי כאן, "מארינה רושצ'ה", ועם המברג אני מרכיב שלט קטן חדש שלצדו נר נשמה אלקטרוני, עליו נחרטו מילים אלו: "לעילוי נשמת ר' יודא בן ר' זלמן ע"ה יורייעו המכונה "יודא הקטן". הפיץ מעיינות החסידות מתוך מסירות נפש מאחורי מסך הברזל. נפטר לאחר ייסורים קשים. ביום כ"ח במנחם אב ה'תשפ"ד, תנצב"ה".
"כדאי לכתוב "יודא", העיר לי הרב שליט"א, לאחר ששלחתי לו את הנוסח לאישור וכתבתי לכתחילה "יהודה". "צריכים להנציח אותו, באיות שהרבי כתב עליו" - הסביר הרב לאזאר.
"אם אתה רוצה לשמוע יותר פרטים עליו, פנה לר' משה תמרין", אמר לי הרב ברוך גורין, אותו שאלתי במהלך סעודת החג אצלנו בבית באם הכיר את יודא הקטן, שזה עתה נפטר בארה"ב, ואף הוסיף, כי לפני כחמש-עשרה שנה, הופיעה לפתע בסוכה של בית הכנסת, בעיצומה של סעודת החג דמותו לא מוכרת, והרב לאזאר לחש לו שזה 'יודא הקטן' האגדי.
משהו עמום ולא ברור עולה בזכרוני מאותה סעודה בסוכה. בהמשך אני פוגש את הרב ברוך קליינבערג, אך לא הצלחתי הרבה לברר מפיו על פעליו של בנו הת' מוישי, תלמיד הישיבה ב-770, שעשה רבות בשנה האחרונה בשביל יודא ע"ה. כמו תמיד, ממעט ר' ברוך לדבר על עצמו או על משפחתו, כך שסקרנותי לא באה על סיפוקה, לאחר ששמעתי על דמות מעניינת שנפטרה לפני כחודש בארה"ב, שבימי חייו הצעירים, היה אחד האישים המובילים והחזקים כאן במארינה רושצ'ה, עד שנעלם לפתע, הופיע באופן חד-פעמי לביקור בזק, נאבד בתהום הנשייה והתגלה לפני כשנה על-ידי בן משפחת קליינבערג, שזכה להשיבו לכור מחצבתו בערוב ימיו.
במוצאי שבת שובה - לאחר שלושה ימים רצופים ונפלאים, אני בדרכי ל'מאלכובקא', מוזמן לסעודת מלוה מלכה שעורך הערב בביתו, ידידי הרב משה תמרין, לרגל יום הולדתו השישים, עד מאה ועשרים שנה.
המעבר בין מוסקבה הבירה לעיירה זו, היא מעבר חד בין דורות ובין תקופות. הרחובות הצרים והבתים הישנים, העצים הגבוהים המסתירים את העננים הרבים ועלי השלכת הפזורים מסביב בשפע - מעניקים השראה מיוחדת ואווירה ציורית.
ליד סעודה המורכבת מ'קרטושקא' מבושלת, 'סילוטקה' וודקה, מול שני נרות לכבוד דוד המלך המרצדים מעל - מובטחת היא להיות גם מרתקת ומעוררת השראה ומחשבה. מה גם, שבצד יושבת אמו הנכבדה והקשישה הרבנית גולדה תחי', שבהזדמנות הזו, אני ורעייתי 'בעטן לעקח' ממנה, כמדי ערב יום הכיפורים, והיא מעניקה לנו שתי חתיכות עוגה שהיא אפתה, בליווי ברכותיה החמות והיקרות.
אנחה כבדה נשמעת מר' משה, כשאני שואל על יודא הקטן. "הוא התחיל את דרכו ביהדות בשמחת תורה בבית הכנסת 'ארכיפובה' שבעירנו, הגיע לאחר מכן ל'מארינה רושצ'ה', ותוך תקופה קצרה כבר דיבר אידיש ולשון-הקודש, התפלל ולמד כמו תלמיד ותיק, עד שנהפך לבעל ידע גדול בתורה וחסידות. הוא השתלב בפעילות הגדולה והמסוכנת באותן שנים קשות תחת השלטון הקומוניסטי, למען הפצת תורה ויהדות בכל רוסיה, והיה איש קשר בין הפעילים השונים לרבי" - משתף ר' משה מעט זכרונות מאותן שנים, לצדו של להבדיל בין חיים לחיים - יודא ע"ה.
עד שקנאה על הצלחתו הגדולה, ורינונים מצד אחד שהוא כביכול שייך ל'שם' - למקום בו חברים הוריו היהודים, קומוניסטים שהיו מוברגים בשכבת האליטה ברוסיה באותן שנים - גרמו לנפשו העדינה להיפגע עמוקות, ומשם היתה הדרך העקלקלה במדרון הרוחני - מהירה.
כאמור, בשנה האחרונה - לאחר עבודה והשקעה, ברגישות ובכבוד הראוי, הצליחו הבנים הצעירים של משפחת קליינבערג ותמרין לפגוש את יודא בביתו שבארה"ב, הניחו לו תפילין, ומאז הניחן בכל יום עד לפטירתו בחודש שעבר.
אחד הרגעים המרגשים ביותר במסע השיבה של יהודה היה, כאשר החליט לכתוב פ"נ לרבי. אותו הוא פתח במילים מרגשות אלו: "רבי יקר שלי, שעזבתי אותך כמעט לפני 40 שנה, ואני נרגש לומר שמצאתי אותך שוב". מילים אלו, פשוטות אך עמוקות, מבטאות את עוצמת החוויה הרוחנית שעבר יהודה לפני שהשיב את נשמתו המיוסרת לבוראו.
גוט שבת וגמר חתימה טובה!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.