רגעי השבוע - פרשת בלק

 

רגעי השבוע - פרשת בלק

 

חרבו של בלעם בבור המים העתיק בירושלים / שישים שנים ל'רוסישע אידן' / תעודה ברוסית לתורם ספר התורה שהתמזל מזלו / הצלת הילד מהחלון שבקומה ה-18

 

 

א. סולם וחרב

 

הכרתי בירושלים מדריך טיולים מדופלם, שידע לדבר לכל אורח בשפתו. את אלו שהתעניינו בקדושת ירושלים - הביא תחילה אל הכותל המערבי, הדריך והסביר על בית המקדש שהיה קיים ועל המקדש השלישי שתיכף ייבנה. בתיאוריו גרם להתרגשותו של התייר, ובעקבות זאת להשקיע יותר בתפילה מעומק הלב מאשר צילומי סלפי מיותרים. ואת אלו שהצד הגסטרונומי חשוב להם - בחר להביא אל אתרי אוכל ומזון ססגוניים, וכן על זו הדרך. 

 

בעודו מתהלך יום אחד בשכונת בתי אונגרין בירושלים, כשחמה קופחת ממעל ושפתיו יבשות מרוב דיבורים והסברים, התעקש אחד התיירים לדעת מה יש בתוך בור המים שבטבור השכונה. הרי למים מהבאר כבר אין צורך היום ומה איפה נמצא בפנים?

 

"חשוך שם, אבל עמוק בפנים נמצא סולם יעקב" - ענה המדריך בבדיחות הדעת... התייר התמים 'קנה' את ההסבר והתמלא בהתרגשות רבה. 'ומה יש בבור השני?' המשיך ושאל שוב את המדריך העייף. הוא הרהר מעט ושלף מיד עוד פנטזיה: "כשבלעם כעס על חמורו הוא צעק עליו 'לו היה חרב בידי כי עתה הרגתיך' - אז כאן נמצאת אותה חרב"...

 

*

בהזמנתו של בלק, חובש בלעם את אתונו ויוצא למואב. אך ה' שאינו מסכים להליכתו, שולח מלאך שיפריע לו בדרך. המלאך נעמד מול האתון, ובעקבות כך היא סוטה מן הדרך. בלעם שאינו רואה את המלאך, כועס על האתון שסטתה מן הדרך ללא סיבה, ומכה בה.

 

כשהמלאך מופיע בשלישית, והאתון רובצת על מקומה ומסרבת להתקדם - שוב מכה בה בלעם. באורח ניסי פותח ה' את פי האתון, והיא פונה לבלעם בשאלה: "מה עשיתי לך? מדוע הכית אותי שלוש פעמים?"

 

"ביזית אותי!" קורא בלעם בכעס. "לו היתה חרב בידי הייתי הורג אותך!" ואז פתח ה' את עיניו, והוא רואה את המלאך שמספר לו כי הוא נשלח על-ידי ה' לעכב את הליכתו למואב. לאחר דין ודברים בין בלעם והמלאך, אישר לו המלאך את המשך הדרך, בתנאי שיאמר רק את מה שה' ישים בפיו.

 

כדי להבין מדוע נעשה נס חריג כזה שאתון פותחת את פיה ומדברת, מביא הרבי במכתב המופיע ב'אגרות קודש' חלק ב' את דברי הזוהר "אמר רב יוסי, שלעגו לו השרים שהיו עמו. וכשבאו אל בלק אמרו לו, וכי לשוטה הזה שלחת אותנו לקרוא?! לא תמצא בו ממשות ולא בדבריו. בדברי האתון התבזה כבודו". בהמשך אומר ר' חייא: "אם לא אמרה האתון את דבריה, לא היה בלעם מניח ידו; ובדברי האתון ידע שנשבר כוחו".

 

אם כן, פתיחת פי האתון הייתה הדרך שבה שבר הקב"ה את כוחו של בלעם ומנע ממנו לקלל את ישראל. וכך אומר גם המדרש ב'ילקוט שמעוני': "התחילו תמהים שרי מואב, שראו נס שלא היה כמותו בעולם". מכאן חשיבות הנס הזה לביטול מזימת בלעם.

 

הנס חלף, החמור נשאר חמור, החרב שלא הייתה לא נשלפה. ואנו זכינו מאז לפתוח כל בוקר את תפילת שחרית בדבריו הנפלאים של בלעם: "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

 

 

ב. יהודים באוהל

 

בהזדמנויות שונות ומתאימות, יוצא לי לצטט את דברי התנא רבי יוסי שאמר: "לא מקומו של אדם מכבד אותו, אלא האדם מכבד את מקומו". אנשים ממהרים לקבל תואר של ניהול, בעוד הם עדיין לא למדו איך לנהל את עצמם. ודווקא מהמקום בו הם נמצאים כעת, גם אם זה תפקיד זוטר, לו יתמסרו לכך כראוי ובעקביות - יראו בהם סימני ניהול, ועתידם מובטח בניהול נכון ומכובד. 

 

כאמור, ב'מה טובו אהליך יעקב' אנו מתחילים כל בוקר את התפילה, אך מדוע דווקא 'אוהל' המסמל לכאורה דבר ארעי, לעומת בית שהוא קבוע ויציב?

 

עשו ידוע היה כ'איש שדה', לעומת אחיו יעקב שהוכתר כ'יושב אוהל'. שדה אי אפשר להעביר ממקום אחד למשנהו, אך אוהל - היום הוא כאן, ומחר הוא עובר לשם ונשאר אותו אוהל. 

 

כאשר יליד צרפת מזה דורות עוקר לדוגמה לאנגליה, צאצאיו כבר יהיו אנגליים, וכן בכל אומה ומקום. אך אנו היהודים - שהקב"ה בחר אותנו מכל האומות - היכן שרק נהיה, לאן שלא נעבור ונשלח, נישאר אותה אומה נבחרת ומיוחדת, כנאמר "אתה בחרתנו מכל העמים". בדיוק כמו אוהל, שלאן שיעבור, הוא יישאר אותו אוהל. יהודים ברוסיה, יהודים באמריקה. קודם כל יהודי, ואחר-כך המיקום הארעי בו הוא כעת נמצא. 

 

שהה כאן השבוע למספר ימים, הרה"ח ר' חיים-שאול ברוק, שהגיע עם רעייתו לבקר את בתם וחתנם לבית משפחת מונדשיין. כל שיחה קצרה עם האיש היא מרתקת, במיוחד כזו הנערכת השבוע בין ג' תמוז ל-י"ב תמוז. 

 

בחיות בלתי נדלית, הוא משתף על עבודת הקודש בניהול 'ועד הנחות בלשון הקודש' ובהוצאה לאור של תורת הרבי. על ההיקף העצום של תורות הרבי לאורך שנים רבות. דברים חדשים מהרבי שמתגלים כל הזמן, בעיקר מכתבים גדושים ומלאים בנושאים מרתקים, והספרים והחוברות שהוא והצוות הגדול שלו עמלים כבר שנים לערוך ולהדפיס. 

 

בסיום שיחתנו, לפני שנפרדנו לשלום לקראת חזרתו לביתו שבקראון הייטס הוא מזכיר, כי בשבת זו, בדיוק לפני שישים שנה, דיבר הרבי על היהודים ברוסיה. לא 'היהודים הרוסיים', אלא 'היהודים שברוסיה', הוא מצטט בעל פה כמונח בקופסה, ומדי דברו, הוא ניגש אל ארון הספרים ושולף מיד את כרך מ' מתוך כמאה כרכים שאותם ערך, וקורא יחד איתי מדברי הרבי בשבת פרשת בלק תשכ"ד:

 

"בהמשך להתוועדות של (חג הגאולה) י"ב תמוז, יש להזכיר גם אודות היהודים הנמצאים במדינה ההיא (רוסיה) שהם ה'מחותנים הראשיים' בשייכות ל-י"ב תמוז. יהודים אלו אין לקרותם 'רוסישע אידן', אלא יהודים שנמצאים ברוסיא, היינו, שנמצאים שם אך ורק מצד רצון העליון, שלכן הם 'עמך ונחלתך' של הקב"ה, ואינם תלויים בחסד של האו"ם, אלא רק ברצונו של הקב"ה. ויה"ר שיקויים בהם מ"ש בקאַפּיטל של בעל השמחה הגאולה: 'הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו'".

 

 

ג. מזל של ספר תורה

 

"אני צריך נוסח לתעודה בשפה הרוסית", פנה אליי שלשום ידיד מהעיר קריית-גת שבארץ ישראל. "באיזה נושא? ובעבור מי"? שאלתי. והחבר, שכל-כך מיהר, שכח כלל לתת לי מידע זה. 

 

פתחתי את תיקיית התעודות שבמחשבי, אותן הכנתי במהלך השנים לאירועים שונים, וכשהגיעה תשובתו לאחר מספר דקות, שיגרתי לו מיד את הנוסח המברך בכל ברכות התורה, תורם של ספר תורה מהודר ויקר. 

 

למחרת הוא משאיר לי הודעה ארוכה ונרגשת, בה הוא מגולל את מה שקרה בקהילה שלהם, שחגגה לילה לפני זה הכנסת ספר תורה ברוב עם והדרת מלך:

 

אל ישיבת חב"ד שבקריית-גת, הגיע לפני מספר שבועות צוות הרכבה לריהוט חדש שהוזמן. אחד הנגרים מקורו ברוסיה, ולפני מספר שנים עלה לארץ ישראל ומתגורר היום בעיר באר שבע. תוך כדי עבודה, הוא מספר לאחד מצוות הישיבה כי יש לו אח במוסקבה, אשר הזמין ושילם על ספר תורה אצל סופר בעיר בית שמש, והוא מחפש בית כנסת שאין להם ספר תורה. 

 

המידע התגלגל מהר, הקשר נוצר, והועבר לאח שבמוסקבה על כך שיש בית כנסת של 'מעייני ישראל' בקריית-גת, שאין להם ספר תורה משלהם. התורם התלהב מהרעיון, אישר את תרומתו והזמין כרטיס טיסה להגיע לאירוע. 

 

ישנו ביטוי מוכר המוזכר בספר הזוהר: "הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל". אך מאידך ידועים דברי חז"ל ש"אין מזל לישראל". אומנם רואים שישנם ספרי תורה שיש להם מזל וקוראים מתוכם ומשתמשים בהם בקביעות, ולעומתם ישנם ספרי תורה העומדים בארון הקודש ורק לעיתים נדירות קוראים בהם, אז מה באמת קורה עם המזל?

 

שאלה זו שואל המגיד ממעזריטש בספר "אור תורה" בפרשתנו, פרשת בלק, על דבריו של בלעם שאמר על עם ישראל: "דרך כוכב מיעקב": 

 

"איתא, אין מזל לישראל; ואיתא, הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל"? ומשיב על-כך המגיד: "אך העניין הוא, כי בוודאי כי מדרגת אי"ן, שהיא חכמה, היא מזל לישראל". ובהמשכו על פי קבלה הסבר עמוק בדברי בלעם. 

 

במהלך סעודת המצווה שנערכה השבוע ביום רביעי, הוזמנו לבימה התורם ממוסקבה ואחיו הנגר מבאר שבע. גבאי בית הכנסת העניקו להם תעודה מכובדת בשפה הרוסית, כפי שנשלחה מכאן... 

 

לא ידעתי להחליט מזלו של מי גדול יותר: התורם, או אנשי הקהילה. אני בהחלט בר-מזל שזכיתי להיות השליח הטוב להכנת התעודה המכובדת לתורם היקר. 

 

 

ולתמונת השבוע שלי: טוב עין הוא יברך 

 

נכנסתי עם רגל ימין, והדבר הראשון שעשיתי היה, להביא אל תוך התא הקטן ספר חת"ת וקופת צדקה של 'כולל חב"ד'. לאחר נתינת צדקה, כיוונתי את המראות שבצידי הרכב. בלעדיהם מסובך לנהוג, על-אף המצלמות הסובבת את הרכב החדיש. 

 

לאחר כעשור וחצי עם הרכב הקודם שהובא מאירופה, רכשתי לי בחסדי השמים רכב סיני חדש, כמעט באותו מחיר של מכירת הרכב הישן. סיני - כי זה מה שאפשר לרכוש היום כאן עקב המצב. 

 

המראות כוונו היטב, ואז נזכרתי בשאלת מורה הנהיגה כאשר לימד אותי נהיגה בסמטאות ירושלים: 'אם באמצע הנהיגה אתה שב לב לפתע במראה, שילד מהקומה ה-18 כמעט ונופל מהחלון. מה תעשה?'. התלבטתי מה לענות: האם לעצור את הרכב באמצע הדרך וגורם בכך לעצירת התנועה, (טלפון נייד עוד לא היה בנמצא באותם שנים), אולי בין כה אין לי לעשות ואתעלם בכאב מהסיטואציה. 

 

כשראה שאני מתקשה לענות, חייך וענה בעצמו: 'אם אתה רואה דבר כזה דרך המראה, סימן שהיא לא מכוונת נכון. אתה צריך לעצור מיד בצד ולסדר את המראה, בכדי שתוכל לנסוע בבטחה, לך ולנהגים שמסביבך'...

 

*

 

בפרשתנו - פרשת בלק, אנו נתקלים בתופעה חריגה וייחודית: איש נכרי, מן המואבים, ניחן בכוחות מיוחדים לברך ולקלל את אשר יחפץ. מניין לבלעם בן בעור כוחות מעין אלו? האם מדובר בקוסם, במכשף, או שמא בנביא?

 

אומר המדרש: "'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' - בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר: 'אילו היה לנו נביא כמשה היינו עובדים להקב"ה', ואיזה נביא היה להם כמשה? זה בלעם בן בעור".

 

כשמבין בלעם כי מפיו תצא רק ברכה לישראל, הוא חדל מלהשתמש בכוחות הטומאה, ועובר לברך את ישראל. ומרגע זה, את כל דברי נאומו, מקדימה כותרת: "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן".

 

מדוע מנדב בלעם את המידע אודות עינו הסתומה? מדוע כה חשובה אינפורמציה זו, עד כדי הכנסתה לכותרת ראשית לדברים הנחקקים לדורות?

 

ראיתי השבוע בספר 'בעל שם טוב על התורה', הקובע, כי החושים החיצוניים של האדם חייבים להזדכך על מנת שהחושים הפנימיים יוכלו להיות כלים ראויים להחלת הקדושה עליהם. היות והחושים החיצוניים, הם אלו הנפגשים עם המציאות.

 

בלעם הרשע, טימא את חושיו החיצוניים, ולא היה ראוי להחלת הנבואה עליו, ודווקא העיוורון הוא שאפשר לבלעם להתנבא. בלעם היה מוכרח להיות מנותק מן המציאות החיצונית שהזנתה את חושיו, הניתוק עקב העיוורון, הוא שפתח את האפשרות של בלעם אל הנבואה.

 

ועל כן מסמא ה' את עיניו, בכדי לתת לו נבואה, בשביל אותו פתחון פה של אומות העולם שצריך לסתום. העיוורון אצל בלעם הוא מעלתו, ודווקא הוא המאפשר לו 'שלא לתור אחר עיניו' ומתוך כך להישאר מזוכך, ורק באותו המקום שבו בלעם נבדל מן המציאות בעל כורחו, יכולה הנבואה לשרות ובסופו של דבר להעניק ברכות נפלאות לעם ישראל - בניגוד גמור למטרה אליה הובא על ידי בלק. 

 

*

חמשת החושים הנפלאים שהעניק לנו הבורא ברוב חסדו וכל כישורים נוספים שקיבלנו ממנו יתברך - חייבים לשמש למטרות טובות ונעלות, ובמיוחד ראיית רק את הטוב אצל השני, וזו הדרך שתזרז את הגאולה האמיתית והשלמה בב"א.

 

 

גוט שבת!

שייע