רגעים של השבוע - פרשת יתרו, שבת מברכים אדר ראשון
זיכרון
שהוא אקטואלי היום מאי פעם / הביקור שלא נערך בכפר הדרוזים / שיחת הטלפון
המפתיעה בערב יום הכיפורים / מהשחיטה בלנינגרד ועד הסנדקאות במוסקבה
א. הלקח לא נלמד!
דומה הוא, שההחלטה מספר 60/7 שהתקבלה בעצרת הכללית של האו"ם בראשון בנובמבר לפני 19 שנה, לא הייתה כל-כך אופרטיבית כמו בימים אלו.
ואם היו מי שלא כל-כך הבינו את משמעות היום, ובעיקר את הצורך בזכרון, באו דברים אלו:
"...מלחמת
העולם השנייה אכן גבתה את חייהם של יותר מ-50 מיליון חיי אדם, אבל השואה,
שונה מטרגדיות אחרות של המלחמה, בכך שזו הייתה רצח עם. כלומר, הנאצים קבעו
מטרה: להשמיד את כל היהודים. לא כדי לנצח במלחמה, וגם לא כדי לתפוס שטח -
אלא רק כדי להשמיד עם שלם. רצח עם, שונה מכל פשעי מלחמה אחרים, בכך שהוא
מייצג אידיאולוגיה. אין אידיאולוגיה גרועה יותר!".
מאז
פתיחת המוזיאון היהודי כאן, טקס יום השואה הבינלאומי המצוין ב-27 לינואר,
נערך בתוככי המוזיאון, בחלק המוקדש לשואה. שגרירים ואישי ציבור רבים נאספים
בתאריך זה, בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מידי הנאצים ימ"ש, והאו"ם הכריז
עליו כ'יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה'.
אני
מתבונן מסביבי, מנסה לחשוב מה הם יודעים, איך הם מרגישים והאם בכלל הם
קולטים מה קורה בימים ובשעות אלו בארצנו הקדושה, כמעט 80 שנה מהמלחמה
הנוראה, בה נספו ששה מיליון מאחינו ואחיותינו?!
הרב
הראשי הרב לאזאר עוצר לשניות ספורות, מסדר את נשימתו, וממשיך במבט ישיר אל
המצלמות הרבות. מי הם הצופים ועל מי ישפיעו הדברים - לעולם לא נדע, אבל זה
הזמן וכאן המקום לומר אותם בריש גלי:
"כן,
השואה בע"ה לעולם לא תחזור על עצמה - אך עלינו להבין בבירור, שעבור זה,
עלינו קודם כל ללמוד את הלקח העיקרי של השואה. והוא, שאת האידיאולוגיה
שהולידה את השואה יש להשמיד! כאשר מחנכים מילדות כי אפשר ואף צריך להרוג,
כאשר ארגון כלשהו דורש בגלוי להשמיד עם שלם, ועם הארגון הזה, ואל החבורה
הזו מתבקשים להתייחס ונקראים לנהל איתה משא ומתן, לעשות הפוגה - הרי שלקח
השואה לא הופנם!
"הטרגדיה
שקרתה לפני שלושה חודשים בדרום ארץ ישראל, היא גם שואה, והיא עם אותה
אידיאולוגיה: להרוג כדי להרוג, לבצע זוועות כדי לבצע זוועות, לא לחמול על
קשישים, נשים וילדים. להרוג רק בגלל שהקורבן הוא יהודי! חמאס לא מסתיר את
העובדה שהוא מוכן להרוג את כולם, עד אחרון היהודים ושהלוחמים שלו ימשיכו
להרוג כל עוד הם חיים"...
"והעולם שותק!".
לאחר
שקרא בתוקף לא רק לגנות את הפאשיזם והטרור, אלא גם ללחום בהם ללא פשרות
ובכל האמצעים, סיים הרב שליט"א בתקווה ובאמונה, מתוך דברי רבנו הרמב"ם:
"ובאותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה, ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה
מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את
ה' בלבד!".
ב. נשות החיל
"כשאתה
מגיע לארץ ישראל, נשמח שתבואו לבקר בכפר שלנו. אל דאגה, נשמור עליכם
שתיכנסו ותצאו בשלום ותוכלו להתפלל על קבר 'שועייב'. תרשום את המספר שלי.
אנחנו מחכים"...
גם
אני מחכה להזדמנות זו, ובה אני נזכר בכל שנה בשבוע זה, בו אנו לומדים על
דמותו של יתרו, חותנו של משה רבנו עליו השלום. בפי הדרוזים מכונה יתרו בשם
'נַבִּי שועייב', והוא הנביא המקודש אצלם, והם גם מחזיקים במסורת כי הוא
קבור באזור מגוריהם, בכפר חיטים הסמוך לטבריה.
מדוע
נקראת פרשתנו על שמו של יתרו? מדוע פרשה שיש בה עיקר ויסוד חיי היהודי -
"עשרת הדיברות", קרויה על שמו של כהן של עבודה זרה, שהתגייר בהמשך?
יתרו
מגיע למחנה ישראל, רואה את התורים הארוכים מאוהלו של חתנו משה, ולשאלתו
ותמיהתו הגדולה, הוא מקבל מענה שכל אלו, באים לדרוש וללמוד, לשמוע פסקי
דינים ותשובות הלכתיות. יתרו מציע לו להקים מערכת היררכית מסודרת של
שופטים, שתהיה מדורגת לפי גודל השאלה וחשיבותה, ובכך לחסוך זמן המתנה של
הציבור, ובעיקר - לשמור על כוחו של משה רבנו.
וכאן נשאלת השאלה הפשוטה: וכי משה לא ראה את התורים? האם הוא לא חש את הקושי לענות לכולם?
*
בשבת
זו שוהות בארה"ב אלפי שלוחות הרבי, שהגיעו כמדי שנה מכל העולם, לרגל כינוס
השלוחות העולמי, בימים הסמוכים לתאריך כ"ב בשבט, יום ההילולא של הרבנית
הצדקנית חיה מושקא ע"ה.
הן
לא 'נשות של'. אלא כל אחת מהן 'שליחה' לצד בעלה ה'שליח'. כשזוג צעיר נשלח
אי שם בעולם, ללא שפה ומכר, רק עם אמונה חזקה ובהמשך גם הילדים הנולדים להם
- רק כוחות משולבים כאלו, כאשר כל המשפחה יחד חשה אחריות קולקטיבית, יש בה
יכולות להרגיש באמת ובעומק את היהודי השני, את הצרכים והקשיים שלו, וממילא
- גם להיות לצדו בהצלחה ברוחניות ובגשמיות.
*
משה
רבנו רוצה קשר אישי עם כל אחד, כזו שתגרום לו להתחבר ללא אמצעים ולהתמסר
לכל פונה ודורש. להרגיש ולחוות את הקושי של השני, כפי שמנהיג אמיתי צריך
לעשות. אך יתרו מציע, שאכן את הדברים הקשים הצריכים הקשבה מיוחדת ועמוקה -
יביאו אליו, אבל את כל השאר, יש להעביר לשרים שתחתיו, ובכך הוא יוכל לשרוד
ולהמשיך להנהיג נכון. עצה חכמה ויסודית שהקב"ה הסכים לה, ולפיכך גם זכה
שפרשתנו קרויה בשמו!
אולי
יום יגיע, ואממש את הזמנת עוזרו של השייח' מוואפק טריף, מנהיג הדרוזים
בישראל, אותו פגשתי בעת ביקורו במוסקבה לפני מספר שנים. אבל עד אז, אפנים
את המסר העמוק לחשיבות הקשבה אבסולוטית לזולת, הרצון הכנה לסייע לכל פונה.
להיות ראוי לתואר 'שליח הרבי'.
ג. דרך ארץ
"לפני
מספר ימים ניגש אליי מישהו לשוחח, כשאכזבה נסוכה על פניו. הוא משתף שהוזמן
על-ידי רב באחת הקהילות לתפילה וסעודת שבת יחד איתו, אך בנסיבות כאלו
ואחרות, לא הצליח להגיע. והוא אומר לי: 'במוצאי שבת, או למחרת ביום ראשון,
ציפיתי שאותו רב יטלפן לברר מדוע לא הגעתי. אבל עד עכשיו אני מחכה! אני לא
מבין אותו, הוא לא חושש שמה קרה לי משהו'"?!.
"מעבר
לאמפתיה ומספר מילים טובות, לא מצאתי טעם להתחיל להסביר לו, כי הרב מזמין
אותו כמו עוד אנשים אחרים במקביל, ורבים המקרים שהמוזמנים לא מגיעים, ומעבר
לכל המטלות על כתפיו, הרי קשה לנהל פנקסנות מי הוזמן, מי מהם אכן הגיע
ולברר אצל מי שלא הגיע מה אירע עמו. אך יחד עם זאת, כן חייבים את הרגישות
המיוחדת לזולת, וכן להשתדל לעקוב ולדרוש בשלומם של המוזמנים שלנו, לנסות
לברר בדרך של כבוד מה קורה ומדוע לא הגיע מי שהוזמן".
לאחר
אתנחתא קלה, המשיך הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א את דבריו, בהתוועדות
החסידית שנערכה לפני מספר שבועות, והיא עמדה וצפה בזכרוני, תוך כדי לימוד
החומש ורש"י אתמול. וכך הוסיף עם סיפור מדהים ומלמד כאחד:
"זכורה
לכולנו חלוקת ה"לעקאח" של הרבי לאלפי החסידים והאורחים, שבשנים הראשונות
נערכה רק בערב יום הכיפורים. ועם ריבוי האורחים, כשהתור התארך מאוד, החל
הרבי לחלק גם ב'הושענא רבה'.
אשה
מסוימת, שהייתה מקפידה להגיע ממרחק בכדי לזכות לקבל את הלקעח מהרבי -
שינתה שנה אחת את מנהגה לבוא בערב יום כיפור, והחליטה להמתין ולהגיע בערב
הושענא רבה.
עם
סיום החלוקה בערב יום כיפור, היום שהוא העמוס ביותר בלוח היהודי, אצל האיש
העסוק ביותר, בשעה הכי קרובה ליום הקודש, פונה הרבי למזכירו ואומר לו:
"טלפן בבקשה לגברת ההיא, כדי לברר אם הכל בסדר איתה ואצל משפחתה, ולשמוע
מדוע לא הגיעה לקבל לעקעח". היא כמובן הסבירה מיד שהיא תכננה להגיע בחלוקה
הקרובה.
הרבי ידע זאת, אבל חשוב לו להראות לה, שהוא התעניין בשלומה ורצה שהיא תרגיש כי זוכרים אותה!".
*
עם
ישראל מתקרב לשיא שלו: קבלת התורה. הקב"ה מבקש ממשה רבנו קודם כל, להציע
את התורה לעם ולשמוע באם הם חפצים לקבל אותה. ואכן, כפי המסופר בפרשתנו:
"ויענו כל העם יחדו ויאמרו, כל אשר ה' נעשה"!
משה
רבנו ממהר לשוב אל ה', כדי להביא לו את תשובת בני ישראל. ועל זה שואל
רש"י: וכי צריך משה להשיב? הרי הכל גלוי וידוע לפני הקב"ה ובוודאי ידע את
תשובת עם ישראל!
תשובתו
של רש"י והלימוד ממנו הוא מעשי לכל אחד מאיתנו, בכל כך הרבה מקרים
ומאורעות: "אלא בא הכתוב ללמדך 'דרך ארץ' ממשה, שלא אמר: הואיל ויודע מי
ששלחני, איני צריך להשיב"!
תמיד לזכור את הזולת, לא לחשוב שהכל מובן מאליו. לעדכן ולהתעניין, לברר ולהשיב - זוהי דרכו של יהודי!
ולתמונת השבוע שלי: בני אם חכם לבך
ללא
תפאורה מיוחדת, בלי שולחן מכובדים מוגבה, אין כאן צלם תמונות ואף לא שלט
גדול - מסביב לשולחנות עליהם מונח המזון הרגיל המוגש לתלמידים מדי יום -
ישבנו יחד לשעתיים של קורת רוח מיוחדת ובאווירה חגיגית.
גם בחלוף כשני עשורים, נרגשים האנשים שמאחורי המהפכה, כאילו זו השנה הראשונה שלהם, כאילו לא עברו תחת ידיהם כמה מאות תלמידים שכאלו.
"מכאן
יצאו תלמידים בוגרים לכל העולם, ורבים בהם משמשים כשוחטים וזוכים לספק בשר
ועופות כשרים להמוני עמך ישראל" - אומר לי הרב קוגן בעיניים נוצצות. וכמו
תמיד, הזכרונות מציפים אותו, רחוק, ללנינגרד, לאותן שנים בהן למד שחיטה
ופעל בסתר. הוראת הרבי שהגיעה, על-כך שישחט עבור יהודי רוסיה. על הפטירה של
מורו החסיד הנודע השוחט ר' רפאל נימוטין, וההחלטה לפתוח על-שמו ולזכרו את
"מכון ר"ן", ישיבה בה ילמדו בחורים שחיטה וסופרות, ויגדלו להיות כלי קודש
לשרת את עם ישראל.
לימינו
נעמד חתנו הרב יהודה-שגב פרידמן, שיחד עם צוות חינוכי, חלקם בעצמם בוגרי
המכון משנים עברו - משקיעים בתלמידים שיעורים בהלכות הנצרכות, לצד מבחנים
שבועיים, פרקטיקה במשחטה, ועד למבחנים המסכמים על-ידי רבנים שוחטים מומחים,
שהגיעו במיוחד מארצנו הקדושה.
לאחר
התוועדות חסידית, נאומי הרבנים שמצד אחד הפליאו את ההישגים של התלמידים,
ומצד שני דרשו להמשיך ולהתמיד, להשקיע ולעמול - הוזמנו התלמידים לקבל את
התעודה המעידה על היותם מכאן והלאה שוחטים מומחים.
בין
התלמידים שניים מנכדיו של הרב קוגן, שזוכה ורואה כבר דור שלישי שלו במלאכת
קודש זו. אצל שניהם שימש לפני כשמונה-עשרה שנה כסנדק, בהיכנסם בבריתו של
אברהם אבינו. "גם את בנך החזקתי על ידי בעת שהוא נימול", מזכיר לי הרב קוגן
בחיוך, עת עמדנו לצד בני היקר, כשגם הוא זכה בסייעתא דשמיא גדולה, לקבל את
התעודה.
גוט שבת וחודש טוב!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.