רגעים של השבוע - פרשת בשלח-שירה

 רגעים של השבוע - פרשת בשלח-שירה

הפלא הרפואי של הילד האיטלקי / ארגזי הלחם לפנות בוקר / שטיח בלונדון ופירות מאיראן / נדבך נוסף בבית בו מצילים את הילדים

 

א. לא רק ריקוד  

ה'ספוילר' הוגש בצורה חכמה ובעיקר מרתקת: "ב'פאבריינגען' שלאחר התפילה, אספר לכם סיפור מדהים על כוחו של לימוד החת"ת"...

כמדי שבת בבוקר, עם השבת ספר-התורה להיכלו, נוהג הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א לדרוש בענייני הפרשה והיום, משולבים מפרד"ס התורה. בשבת שחלפה חל התאריך הגדול "יו"ד שבט", והרב קיים את הנאמר במכתב המפורסם שכתב הרבי לקראת ההילולא הראשונה של חמיו, הרבי הריי"צ נ"ע, לעורר את הציבור הגדול בהדרכת המפורטות במכתב זה, בין השאר: "להודיע ולהסביר על-דעת אמירת תהלים, לימוד חומש עם פירוש רש"י... לימוד התניא כפי שחולק לימות השנה" - המוכר תחת המותג המפורסם: "חת"ת", לימוד שלא יפספס אף חסיד, בכל גיל ובכל מקום וזמן שהוא. 

הסבלנות הייתה שווה. אמירת לחיים, ניגונים ודיבורי חסידות, והרב החל בסיפור. נחשפנו לאווירה בה גדל כילד במילאנו שבאיטליה, לצדם של משפחות וילדים מקהילות שונות, שרובם ככולם לא הבינו מה זו חסידות, לשם מה צריכים רבי, ומדוע בכל תקופה הוא מנחית הוראות חדשות ובעיניהם גם משונות, אך חסידיו מבצעים זאת בקבלת עול, במסירות וללא שאלות ותמיהות. דבר שלא פעם גרם לזלזול מופגן, מתוך חוסר הבנה בנאמר השבוע בפרשתנו "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

"לאחת המשפחות החשובות במילאנו היו כמה ילדים, ואחד מהם למד איתי בכיתה. יום אחד התגלתה מחלה קשה אצל אחיו הבוגר יותר. הוריו השקיעו כוחות וכספים רבים אצל רופאים מפורסמים, אך ללא הועיל. הם אף טסו לארץ ישראל והתדפקו על דלתותיהם של רבנים ומקובלים שונים - אך מצבו של בנם הלך והידרדר, עד שכמה ידידים הציעו להם: 'סעו לניו-יורק לבקש את ברכת הרבי מליובאוויטש', אלא שהם דחו את ההצעה, שכן לדעתם המאמץ אינו שווה.

שתי הבנות הגדולות בבית החליטו על-דעת עצמן לקום ולטוס לרבי, ואכן הן זכו. הן נכנסו ליחידות בחדר קודשו של הרבי, והתחננו למען רפואת אחיהם הקטן, שחולה במחלה קשה, ואף אם יחיה לא יוכל חלילה להקים משפחה. 'רבי, אנחנו מבטיחות לכסות את ראשנו בפאה, אם הרבי יברך את אחינו הקטן!' הן אמרו בהתרגשות, והתעקשו לקבל הבטחה ולא רק ברכה. לאחר מספר דקות של מחשבה והמתנה מתוחה, בירך הרבי והבטיח: 'ההורים שלכם ירקדו בחתונה שלו'!

את ההתרגשות והשמחה בחתונת הבן, לא אשכח בחיים. היא נערכה באחוזה גדולה של המשפחה בפרבר העיר, והשמחה גאתה במיוחד. בעיצומה אף נעמד אביו של החתן וסיפר את השתלשלות ברכת הרבי לפרטי פרטיו.

השנים עוברות והזוג לא זוכה לילדים משלו. עצות שונות וטיפולים רבים עברו, עד שהגיע אליו חסיד ברעיון: 'במקרים רבים הציע הרבי ללמוד בקביעות כל יום חת"ת, והם ראו ישועה'. והאיש החל באותו יום ללמוד, מיד לאחר תפילת שחרית. 

חמש-עשרה שנים חלפו מאז חתונתו לאחר הרפואה הפלאית, והנה פלא פלאים, ילד נולד להם לאחר שנים רבות של ציפייה גדולה".

דומה שלא היה צריך להוסיף עוד מילה, על כוחו של קיום תקנת ובקשת בעל ההילולא הרבי הריי"צ: אמירת תהילים ולימוד חומש ותניא, מדי יום ביומו"!

ב. לב אחד

"אפשר להדביק פה פרקט או שטיח, וזה יהיה דומה לשאר חלקי הבית הגדול, ואולי יפה יותר מהריצוף שכבר נראה קצת ישן", אמרתי לסבתא. והיא חייכה אליי חיוך אוהב כמו שסבתא יודעת לחייך, ואמרה לי: "פיסת רצפה זו מזכירה לי את הבית בו גרנו בארץ ישראל. כאן אני שוטפת ומנקה עם מים, בדיוק כמו פעם. לא אוותר עליה"...

באפיזודה זו, שקרתה לי בצעירותי בביקור אצל סבתא ע"ה בלונדון, נזכרתי השבוע, עת ישבנו כאן במוסקבה מסביב לשולחן הערוך בפירות, בחג בו אמורים לאכול מפירות ארץ ישראל, ואכלנו בעיקר מפירות שונים, מערי הקווקז, מאיראן ומטורקיה…

ל"ב סוגי פירות השגתי בחיפוש בשוק, ויחד עם קצת פירות מיובשים שהבאתי מארצנו הקדושה, אירחנו גם השנה ידידים רבים שהגיעו להתוועדות בביתנו. 

התפתח דיון הלכתי בעניין קדימת הברכות, ברכת שהחיינו ומה הפרי הראשון לפתוח. בין הניגונים ודברי התורה שנאמרו על-ידי המשפיע ידידי הרב גרוסמן, הקראתי מתוך מכתב שכתבתי השבוע לידיד יקר מאוד, לרגל חמשה-עשר בשבט, ראש השנה לאילנות:

"מנהגים רבים הונהגו בין עדות ישראל בכל מקומות מושבותיהם ובכל הדורות, בהם המובא בשם רבי חיים ויטאל, תלמיד האר"י הקדוש, לאכול בחג שלושים מיני פירות. עשרה מהם שנאכלים קליפה ותוך, עשרה שקליפתם נאכלת ותוכם נזרק, ועשרה - שתוכם נאכל וקליפתם נזרקת.

שלושים הסוגים הללו הם כנגד עשר הספירות הקיימות בכל אחד משלושת העולמות: עולם הבריאה, עולם היצירה ועולם העשייה.

בראש סדרת הפירות תופסים כמובן את מקומם המכובד, שבעת המינים, שבהם השתבחה ארץ ישראל. פרי ה'תמר', הוא השביעי שבהם, כפי שמופיע בתורתנו הקדושה וכמו שבגשמיות לתמר יש "לב אחד", בהיות שהגזע שלו עולה ומיתמר כלפי מעלה ומשם גדלים הפירות, וגזעו אינו מתעבה ומתפרס לענפים כשאר האילנות, כך גם ברוחניות: התמר הוא בחינת הצדיק, שאצלו פנימיות הלב והמוחין מאוחדים בשלימות ומכוונים כלפי מעלה - להתאחד עם הקב"ה!

ה'תמר' - 'דקל' בלשון חכמי המשנה הקדמונים - נחקק עמוק בלב העם בתקופת נדודיו הרבים. בחרבוני הישימון היה לבני ישראל מראה דקלים מרחוק, בשורה גדולה של צל ומים. העץ המתנשא לגובה, בולט במרחבי המדבר החשופים ונראה עד למרחוק. מאז נדודי ישראל במדבר, נצמד התמר לנשמת עמנו והפך לסמל בעבורנו בימי שמחה ויגון גם יחד.

"צדיק כתמר יפרח" נאמר בספר התהלים, ואומרים חז"ל: "תמר - כולו משמש את בני אדם: גם פירותיו, גם ענפיו, גם גזעו, גם צלו. כך הוא גם צדיק". 

כשאני מתבונן במעשך הטובים למען הכלל והפרט, רואה אני בך עץ דקל, המאיר את הסביבה ומיטיב גם לאלו הנמצאים במרחקים. ויהי רצון, שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך!

ברצוני לברך אותך, מכובדי הנכבד, ואת משפחתך היקרה, שתזכו לברכת שמים ובכל אשר תפנו תעשו ותצליחו. ראו ברכה בכל מעשי ידיכם על כל צעד ושעל, מתוך נחת חסידית, אושר ועושר ושמחות עד בלי די, בבריאות ונשיאת חן בעיני אלוקים ואדם".

ג. נסיון תמידי 

כשגרנו בארץ ישראל, זה היה טבעי בעיניי, ואף פעם לא נעצרתי להתבונן בתופעה. אך ממרחק הזמן והשנים, בביקורי בישראל לפני כשבועיים, לפתע התחלתי לשים לב לדבר הנפלא, כמוהו לא אמצא בעולם.

נחתנו בארץ באמצע הלילה, ועד קבלת המזוודה והוצאת רכב מחברת ההשכרה, כשהגענו לשערי ירושלים כבר נראו ראשוני המתפללים שבים מתפילת שחרית. בדרך לביתם עוברים הם ליד חנות המכולת השכונתית ולוקחים לחם אחד או יותר, מתוך הארגזים שהונחו בידי נהגי המשאיות של המאפיות השונות. החנות עדיין סגורה בשעה זו, אבל בבית כבר צריכים להכין את המזון לילדים, שתיכף יקומו ויצאו ללימודים. 

לא רק שבעלי החנויות לא דואגים, ישנם כאלו שאף מכינים בלילה שלפני כן שקיות בעבור משכימי-קום, שיוכלו בנוחות לקחת ביד את מספר הלחמים הדרוש להם, במיוחד כאשר יד אחת תפוסה עם תיק הטלית והתפילין. 

בהמשך היום ייכנס האב, האם או הילד בשליחות האב, וישלם על הלחמים שנלקחו בבוקר. אמונה בקונים הנאמנים. 

לאחר נס קריעת ים-סוף, עם ישראל מתחיל את ארבעים שנות נדודיו במדבר, כמסופר בפרשתנו: "ויאמר ה' אל משה: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים"... ומיד מוסיף: "למען אנסנו"...

רק כעת ראה העם את הנסים של עשר המכות שקיבלו המצריים במצרים. והמשכו בנס הגדול של קריעת ים סוף, ועל כל אלו נאמר: "למען תדע כי אין כמוני בכל הארץ", "אצבע אלקים", "היד הגדולה", ולאחר כל אלו, מדוע הקב"ה בא לנסות את בניו, ולא עושה נסים גם הפעם, כדי שיראו את גודל כוחו ואת יכולותיו?

מה יעשה אדם שלא יודע משום מה, איזו פרשה קוראים בשבת? מובא בשם רבי סעדיה גאון, שבמקרה כזה, יש לקרוא ב'פרשת המן', המספרת על נס ירידת המן במדבר, והסברים רבים על-כך בחסידות. 

במקום אחר ראיתי בשם רבי סעדיה גאון, שירידת המן הוא נס גדול יותר מכל הניסים שהיו לפני זה.

כי האמונה בה' יתברך כבר נשלמה, כפי הנאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". כאן בירידת המן, בא הקב"ה לנסותם, אם האמונה הצמיחה את הבטחון. 

העם כבר ראה תופעה על-טבעית של פירות היוצאים מהקירות הקפואים בלב ים. הם יודעים ובטוחים שהקב"ה כל יכול, ולא יתפלאו, אפוא, שהוא גם יוריד מזון מן משמים. אלא שלעומת נסים אלו, יש לנו יותר התפעלות מירידת המן מכל שאר הניסים, כי הם היו חד פעמיים וזמניים; ואילו ירידת המן מן השמים, הייתה בקביעות בכל יום. וזה השלב בו הקב"ה בא לנסות את עבודת הבטחון שלנו בו".

לפי זה נוכל להבין, מדוע כשלא יודעים באיזו פרשה אנו נמצאים, יש לקרוא בפרשת המן, כי היא יסוד באמונה ובטחון בהקב"ה הזן ומפרנס תמיד בכל זמן ומקום. בטחון הנותן כוח לכל אחד המתמודד בפרנסה, לדעת שהיא כדוגמת המן, וכפי שבמדבר ה' הוריד לכל אחד בכל יום מה שהוא צריך, כך גם לכל אחד באשר הוא, ה' דואג לכל צרכיו. יש רק להאמין בבטחון מלא, לא פחות מהילדים שבטוחים בכל בוקר, שיקומו לשקית מזון עם לחם טרי. 

ולתמונת השבוע שלי: שושנה ממים

בלי פתק מוכן ועליו נאום מהוקצע מוכן מראש, ללא שימוש במילים גבוהות וסיפורים ארוכים, הוא עמד ליד ה'פודיום' ודיבר מתוך הלב, תיאר בקצרה את השתלשלות הפרויקט, עד להשלמתו ביום זה.

כשנעניתי להזמנתו והגעתי אל המתחם, ראיתי את המדריכים מובילים את הילדים למבנה אחר. כעת האזור נשאר רק למבוגרים: חונכים כאן מקווה לגברים, גם מקווה טהרה ואף בור לטבילת כלים. הוא ורעייתו, מקדמים כל אחד מהאורחים בסבר פנים, תוך כדי הוראות אחרונות לעובדים. וכשאני רואה את הניקיון והסדר במקום, יודע אני, כי גם הפרויקט החדש יתוחזק נכון ומסודר. 

"זה קרה לפני חמש שנים, כשחמותי נפטרה. תקופה אחר-כך כשגם הקהילה הבנויה מהשכנים היהודים באזור גדלה, הבנתי כי הגיע הזמן למקווה משלנו. בעצה עם חמי הרב צבי אריה שפאלטער, בעצמו מומחה למקוואות, התחלנו לתכנן בניית מקווה בקומת המרתף של הבניין"...

הרב מנחם גול והילדים, הם היינו הך, הוא איתם והם איתו. מהרגע שנודע לו על ילד יהודי יתום או חסר-בית היכן שהוא ברוסיה, הוא דואג לו עד שיראה אותו מתחת לחופה לצד כלה נאה וחסודה, כשבדירה שלהם בגדים וכלים, כמו כל הורה מסור הדואג לבנו לקראת החתונה, לאחר שנים רבות של גידול והתמסרות לילד.

את בית היתומים היהודי כאן בעיר, הוא מנהל ביד רמה, ומאז הקמתו לפני כעשרים שנה, זכה המוסד והציל נשמות יהודיות רבות. מהבוגרים מביניהם כבר הקימו בתים יהודים לתפארת, וחלקם אף משמשים כ'כלי קודש' בתפקידים שונים בקהילות היהודיות ברוסיה. 

וכעת עם המקווה החדש והמהודר שנושא את השם "מקווה שושנה", על-שמה ולזכרה של חמותו של הרב גול, מרת שושנה זיסל שפאלטר ע"ה, המקום ייתן גם מענה קהילתי מושלם לשכנים היהודים ואורחים שונים הפוקדים את המוסד, שהוא פנינה חשובה בשרשרת מוסדות החינוך והחסד במוסקבה.  

גוט שבת!

שייע