רגעים של השבוע - פרשת ויחי-חזק

 

הדרך המפותלת של הגרמנים עד למבנה של חסיד אומות העולם / הניגון החסידי בירושלים של ליטא / הסנדלר שנלחם עבור ירושלים / בעקבות אחרון הנקברים במערה

 

 

א. דרך החיים

 

בדרכים רבות יצא לי לנוע במקומות שונים בעולם, אבל דרך מעניינת כמו שהייתה לי בראשית השבוע, עוד לא חוויתי אף פעם. "אלו נציגי הגסטאפו שעדיין נוקמים ברוסים", הסביר לי המלווה המסור שהוביל אותי בדרך מרתקת זו. 

הכל החל כשרצינו לנצל את חופשת החורף הנכפית עלינו בתקופה זו מדי שנה, ולטוס לבקר את המשפחה בארצנו הקדושה. לרגל המצב, מחירי הכרטיסים גבוהים, ולאחר בדיקות שונות מצאתי ב"ה דרך זולה יחסית. ממוסקבה יצאנו בטיסה לקלינינגרד, ולאחר יום המשכנו בלילה של יום שני לכיוון 'ליטא' הסמוכה.

הכביש יחסית נוח וישר, עד שהגענו לדרך שנמשכה דקות ארוכות; כביש דו-סטרי צר, מפותל מאוד, שעצים רחבים נטועים משני צידיו, אחד אחרי השני בסדר מופתי - כמו שמתאים לגרמנים ששלטו כאן, והם אלו ששתלו את העצים במטרה לייבש את הביצות ולחסום ככל שניתן את השלג מעל הדרך שנסללה. הם אכן הצליחו לייבש את הביצות ולחסוך שלג מעל הכביש, אך בהיותו צר מדי לרכבים בני זמננו, מתרחשות בו לא מעט תאונות למרבה הצער, וגורמות לנהגים הרוסים המקומיים לחוש כאילו את המשך נקמת הנאצים.

כשעברנו את הגבול, הבחנתי כי העיר 'קובנה' קרובה, ונסענו לכיוונה. ביקרנו את בית הכנסת העתיק במרכז העיר, ואך טבעי היה שלאחר הסיפור וההסבר על הכביש שעברנו, הרגשתי צורך לנסוע אל המבנה בה ישבה הקונסוליה היפנית בקובנה בזמן מלחמת העולם השנייה.

השעה חמש לפנות בוקר. הכל שקט מסביב, שכונה של וילות עם ארכיטקטורה אירופית מובהקת, ואני עומד מול הבית הנעול, נשען על הגדר שהוחלפה מאז, וחושב על אותם אלפי יהודים שהגיעו לכאן בדרך לא-דרך וזכו לחסדיו של חסיד אומות העולם הקונסול צ'יאונה סוגיהארה, שהצליח להציל יותר מששת אלפי יהודים, בהם רבים מתלמידי ישיבות חב"ד ועוד, שברחו בזכותו לשנחאי ביפן וחייהם ניצלו. 

 

ב. הניגון החסידי בבית הכנסת הליטאי 

 

בשעת בוקר מוקדמת הגענו אל העיר וילנא, "ירושלים דליטא" כפי שכינוה בעבר, עיר שכל יהודי מכיר את שמה, הן בזכות הגאון מוילנא שהיה גר בה מגיל קטנות ועד הסתלקותו וקבורתו בוילנא, וגם בזכות התלמוד בבלי שנדפס כאן ב"דפוס ראם" הנודע, ומאז הוא משמש יסוד לכל הדפסות התלמוד הבבלי שכל היהודים לומדים בעותקים של דפוס זה עד היום. ולא רק הש"ס, אלא אף ספר התניא של היום, הוא צילום מהדורה שהודפסה בבית דפוס זה בוילנא. 

טבלנו במקווה החם של בית חב"ד, בראשות השליח בוילנא הרב שלום בער קרינסקי, ויצאנו להתפלל בבית הכנסת היחיד הפעיל כיום, מתוך 105 בתי-כנסת שהיו בה עד השואה, ושניים מתוכם היו של חסידי חב"ד. 

בית הכנסת הכוראלי נקרא 'טהרת הקודש', ושלט שיש קידם את פנינו בכניסה, המציין שהמקום נבנה בשנת תרס"ג, כלומר לפני 120 בדיוק, בידי 'המתנגדים', אלו שהתנגדו לחסידות...

בשעה 8:30 התאסף מניין שחרית עם סליחות וקריאת התורה, עקב יום צום 'עשרה בטבת'. בסיום הסליחות הנאמרות פותחים כנהוג את ארון הקודש לאמירת "אבינו מלכנו", עמדתי באמצע בית הכנסת והתחלתי לנגן בקול את הניגון המוכר על אבינו מלכנו הראשון - ניגון המיוחס לאדמו"ר הזקן בעל התניא והשו"ע. אינני יודע אם מאז הקמתו של בית-הכנסת שרו כאן את השיר הזה, אבל לאט-לאט הצטרפו אליי שאר המתפללים ובדבקות שרנו את כולו.

התפילה הסתיימה, ולאחר לימוד דף גמרא מתוך התלמוד בעיצוב וילנא, יצאנו בטיסה לארצנו הקדושה. 

 

ג. נעים זמירות ירושלים 

 

כמו הרבה ילידי ירושלים, הצטערתי אתמול לשמוע שהעיר ירושלים איבדה את אחד מבניה היקרים. אם אמרת למישהו "נפתולע", ידעו מיד במי מדובר: ר' נפתלי בורנשטיין, שאתמול השיב את נשמתו ליוצרו בגיל 96, בעיר בה נולד, עליה נלחם ובה גידל את משפחתו. 

בכוך קטן וישן בשכונת "בית ישראל" ניהל ר' נפתלי את הסנדלרייה שלו, תיקן נעליים, תפר במכונת התפירה בגדים שונים, ועשה הרבה מעשי חסד נסתרים. בחפץ-לב ובעונג היה מספר ללקוח שביקש לשמוע מסיפוריו הרבים, על המלחמות בהם השתתף, על השבי הירדני ועל הנסים שזכה עד ששב למשפחתו בירושלים. 

ר' נפתלי ידע את כל החומש בעל-פה, היה 'בעל קורא' מומחה ודייקן נפלא, גם 'בעל תפילה' היה בקולו הערב ועם הנוסח המקורי של התפילה - תפילתו הייתה נפלאה ומיוחדת וזכיתי שנים רבות לשמוע אותו קורא בתורה או ניגש כשליח ציבור בפני התיבה. היה זה בבית הכנסת חב"ד בשכונת "בית ישראל" בירושלים, בה החל את ה'קריירה' שלו בשנת תשי"ג, כלומר לפני 70 שנה! ולא נס לחו בכל השנים הארוכות. וכמו כל הילדים בבית הכנסת, אהבתי אותו, כי היה מחלק לנו בחיבה ובשמחה סוכריות טעימות לכבוד השבת.  

שנה אחרי חתונתי הלכתי להתפלל בראש השנה בבית כנסת זה, ולפני "המלך", הקטע בו ניגש לעמוד ה"בעל שחרית", פונה אליי הגבאי לשמש כשליח ציבור, כשהוא מסמן לי שמי שהיה אמור לעשות זאת לא הגיע משום מה. לא העזתי לגשת אל העמוד, מתוך חשש שלא אדע לנכון ולא אצליח בתפקיד החשוב, ומהצד עמד ר' נפתולע שעודדני בידו, עם הראש, העיניים וכל מה שהיה יכול לעשות, בכדי שאקבל אומץ לעשות זאת, עידוד שעד היום אני זוכר לטובה, בכל שנה בעת שאני ניגש בס"ד כבעל שחרית בראש השנה וביום הכיפורים בבית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה".  

 

ולתמונת השבוע שלי: "ויקברו אותו במערת שדה המכפלה"

 

3,528 שנה אחרי שיעקב אבינו אומר לבניו לפני פרידתו מהם: "ויצו אותם ויאמר אלהם אני נאסף אל עמי, קברו אתי אל אבותי אל המערה", כפי שאנו לומדים היום בחומש של פרשתנו - פרשת שמות, ניצלתי אתמול הזדמנות טובה ונסעתי עם בני משפחתי לעיר חברון להתפלל על קברו של יעקב אבינו, האחרון שנקבר במערת המכפלה שקנה סבו אברהם אבינו.

הדרך לשם יפה ומרתקת, כשנוסעים בין הרי חברון וחושבים שכאן דרכו אבותינו ואימותנו הקדושים, פה כל ההיסטוריה של עמנו, ורק בזכותה אנו זוכים להיות בארצנו הקדושה, ארץ האבות ארץ ישראל. 

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו פותחים בעבודה הקדושה רק לאחר שבדקו כי הבוקר כבר החל, וזאת לאחר שאחד הכהנים היה עולה למקום גבוה, וכשראה את איילת השחר היה מכריז "האיר פני כל המזרח עד שבחברון". 

מפרשי התלמוד מסבירים מדוע הוסיף "עד שבחברון" אם כבר ציין ש"האיר כל המזרח"? וזאת בכדי להזכיר את זכותם של "ישני עפר", אלו הטמונים כאן במערה הקדושה. 

כשנעמדתי לתפילת מנחה בשטח החצר שבאמצע חשבתי, מדוע כשאומרים שלוש פעמים ביום בתחילת תפילת 'שמונה עשרה': "אלוקינו ואלוקי אבותינו" אנו מפרטים שוב: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב"? אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים, מספיק היה להזכיר את שם העיר "חברון" וזכות של רחמים היתה יורדת ממעל לכל העולם; אבל כעת, בגלות, כשהתפילה היא הרי במקום קורבנות, עלינו לפרט את שמות האבות הקדושים וכך זוכים לעורר זכויות טובות על העולם כולו. 

גוט שבת, חזק חזק ונתחזק!

שייע