עומדים אנו בימי חודש אלול, בהם אנו תוקעים בשופר בכל יום כהכנה לקראת ימי ראש השנה, שאז "מצוות היום בשופר". אי לכך, נעסוק בתקיעת שופר:
הגמרא במסכת ראש השנה (כט) אומרת: *"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת – במקדש היו תוקעין",* והסיבה לכך שהיו תוקעים רק במקדש אך לא "במדינה", בשאר המקומות – היא משום *"גזירה דרבה".* ובלשון הגמרא: "מדאורייתא – מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה". מן התורה מותר לתקוע בשופר גם בראש השנה שחל בשבת, אך חכמים גזרו שלא יתקעו בשופר, *"כדרבה, דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים".*
אמנם צריכים לתקוע בשופר בראש השנה, אבל מחשש שמא יהודי ישכח את איסור טלטול ד' אמות ברשות הרבים ביום השבת – גזר רבה שלא יתקעו בשופר בראש השנה שחל בשבת.
ומסיימת הגמרא ואומרת: *"והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה".* בשל אותו חשש, גזר רבה שלא ליטול לולב בשבת של חג הסוכות, וכן שלא לקרוא את המגילה כאשר פורים חל בשבת.
במילים אחרות: המצב האידיאלי והמושלם הוא, שיהודי לא יגיע לשכחה, ויקיים את המצוות כנדרש, כולל את מצוות "שופר", "לולב" ו"מגילה", אך מחשש שמא יהודי נמצא במצב רוחני ירוד, והוא עלול לשכוח דינים אלו ואחרים – בא רבה וגזר שלא יקיימו את המצוות הללו כשמועדים אלו חלים בשבת.
כותב על כך רבי לוי יצחק (במכתבו לרבי) דבר נפלא: הוא מרחיב בנושא השכחה והזיכרון על פי קבלה, ומה הקשר דווקא למצוות אלו, והוא כותב: *"והאומר שיש שכחה – הוא רבה. שהוא הסופי-תיבות דשופר לולב מגילה".*
סופי התיבות של שלושת המצוות הללו, האות האחרונה של כל מצוה: שופ"ר", לול"ב", מגיל"ה" – יוצרים את המילה "רבה".
כאשר יהודי נמצא במצב של "סוף תיבה", במובן של האות האחרונה, המצב הנמוך ביותר של המילה, הוא עלול להגיע למצב של שכחה, ולכן הדבר נרמז בשמו של גוזר הגזרה.
אבל המצב הרצוי והנעלה הוא, כאשר יהודי נמצא במצב של שלמות – כאשר הוא ב"ראשי תיבות", באות הראשונה.
כאשר יעקב אבינו חוזר מבית לבן לארץ ישראל, פוגש בדרכו את עשיו, ובסופו של מסע הוא מגיע לעיר שכם, אומרת התורה (וישלח לג, יח): *"ויבא יעקב שלם".*
משמעות המילה *שלם,*מלבד המובן הגשמי של "שלם בגופו", ו"שלם בממונו", כותב רש"י: *"שלם בתורתו, שלא שכח תלמודו בבית לבן".*
ההגדרה של "שלם בתורתו" הוא – "שלא שכח תלמודו", כאשר אין מצב של שכחה.
וראה זה פלא: המילה "שלם", במובן של "שלא שכח תלמודו" – היא ראשי התיבות של שלושת המצוות הללו: "שופר, לולב, מגילה".
ובלשונו של רבי לוי יצחק: *"וסימנך ויבא יעקב שלם עיר שכם, שלם ראשי תיבות שופר לולב מגילה".*
(לקוטי לוי יצחק, אגרות קודש, רסב-רסג)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.