אין שום דבר מפתיע בחזרתו של אריה דרעי אל חדרי החקירות. הפוליטיקאי המושחת והמשחית הזה מעולם לא הפנים את העובדה שהתנהלותו אינה לגיטימית. להיפך, הוא וחסידיו גרסו שהתנהלות רשויות החוק והמשפט כלפיו היא בלתי לגיטימית. לשיטתם, לא דרעי ופשעיו גרמו למאסרו ולנפילתו (הזמנית) מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, אלא גזענותם־כביכול של חוקריו, תובעיו ושופטיו. זה היה המוטיב המרכזי בקמפיין "הוא זכאי", שהתנהל בעקבות הרשעתו, ושדרעי לא התנער ממנו עד עצם היום הזה. לפיכך, היה זה נאיבי לצפות לחשבון נפש או להפקת לקחים שיביאו לשינוי בהתנהלותו.
בית המשפט העליון אמר על דרעי, כאשר שלח אותו לכלא, כי הוא זיהם את הממשל ב"תת־תרבות של שוחד, האופיינית למדינות נחשלות ומשטרים מושחתים". זה ללא ספק נכון. גודש פרשיות השחיתות בצמרת השלטונית שאנו נחשפים אליהן מאז ועד היום, מעיד על עומק הזיהום הזה ועל השלכותיו ההרסניות.
ואולם, חמורה והרסנית לא־פחות היתה המערכה שלוחת הרסן שניהל דרעי לקעקוע סמכותם המוסרית של אוכפי החוק. אנשיו לא נרתעו מציתות לשיחות מפכ"ל המשטרה, יעקב טרנר, כדי להוכיח את גזענותו־כביכול. נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר הגדיר פעילות זו כ"התחקות זדונית אחר חקירות פליליות" וכ"עבריינות מאורגנת ומתוחכמת".
הנשיאה מרים נאור, שנמנתה עם שופטי דרעי, קבעה כי הוא "ניהל מלחמה נגד המשטרה במהלך החקירה, ונגד הפרקליטות במהלך המשפט", ותיארה כיצד איים על חוקריו שאם לא ירפו ממנו יהפכו ל"שין־גימלים": "על ידי שליחיו הבהיר דרעי את כוחו ואת עוצם ידו במערך השלטון, ואת הגורל המר של המהינים להתנכל לו". ואכן, לא היו אלה איומי סרק. ראש אגף החקירות אז, משה מזרחי וסגנו יעקב גרוסמן, וחוקרים מצטיינים אחרים, שילמו על נחישותם בהרחקתם מהאגף ובקטיעת הקריירה המשטרתית שלהם.
על פשעו החמור והמסוכן ביותר לא נתן דרעי את הדין — לא במישור הפלילי ובוודאי שלא במישור הציבורי. כוונתי לניצול כוחו הפוליטי כדי לסחוט באיומים מראש הממשלה בנימין נתניהו מינוי יועץ משפטי לממשלה כלבבו, כדי שיבטל את ההליכים הפליליים נגדו. האופי המאפיוזי המובהק של הפשע הזה בולט לעין: אפילו אל־קאפונה או ה"סנדק" המיתולוגי לא הצליחו, כמו דרעי, להשתיל אדם מטעמם בראשות התביעה הכללית. למרות שהיועץ המשפטי אליקים רובינשטיין ופרקליטת המדינה עדנה ארבל מצאו ראיות ברורות לסחיטה הזאת, היא לא הובילה לאישום פלילי.
היתה זו עדות מדאיגה ראשונה לסלחנות הממארת כלפי דרעי. כפי שהתריע אז הפרשן המשפטי של "הארץ", פרופ' זאב סגל ז"ל, "ראש הממשלה ושר המשפטים למדו לדעת, שרשויות המשפט נוהגות בבכירי הבכירים בכפפות של משי, וכי הנמר המשפטי, המוצג כמי שהוא כל יכול, איננו אלא נמר של נייר שאיננו ממהר לפגוע".
סלחנות ממארת דומה גם איפשרה את שובו של הפושע המורשע דרעי לממשלה בכלל, ולמשרת שר הפנים בפרט. אכן, החוק היבש איננו אוסר על מינויו, ואולם בשעתו קבע בג"ץ, כי איש ציבור נדרש לא רק ל"כשירות חוקית" אלא גם ל"כשרות ערכית". העובדה שבית המשפט הכשיר את מינוי דרעי העידה על נסיגה מדאיגה מן העמדה הזאת, ועל התרופפות ערכית חמורה.
ואולם, לא רק הסלחנות של רשויות המשפט סללה את דרכו של הפושע בחזרה אל זירת הפשע, אלא גם, ואולי בעיקר, הסלחנות של הציבור ונבחריו. איש מבין הח"כים בקואליציה לא התקומם על שובו למשרד הפנים. גם בכלי התקשורת המחאה היתה קלושה ורפה. רבים מהעיתונאים אף העניקו לדרעי סיקור אוהד, וכך סייעו לו להשכיח את עברו המסואב.
סלחנות ציבורית ותקשורתית זו אסור לה שתימשך, ולא רק מטעמים ערכיים. כל עוד ימשיך דרעי ליהנות מהעוצמה הפוליטית ומהשליטה במשאבים שמקנה לו כהונתו במשרד הפנים, סביר לחשוש שישתמש בהם כדי לשבש ולטרפד את החקירה נגדו, ממש כשם שעשה לפני עשרים שנה ויותר. אם יש עדיין ח"כים הגונים ובעלי מצפון בקואליציה, יש לתבוע מהם להתנות את המשך תמיכתם בממשלה בפיטוריו ממנה לאלתר.
פרופ' נגבי הוא הפרשן המשפטי של "קול ישראל" ומרצה באוניברסיטה העברית
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.