מונולוג

בס"ד

פעם כשהיה מתח עם הערבים- הייתי הולך ברחוב ובודק שיש אבטחה ויש חיילים- ואז הייתי נרגע.

ופתאום ראיתי שאם בעל המדים לא נושא נשק- הוא לא שווה הרבה יותר ממני ואולי אפילו פחות- כי המדים שלו מהווים סימן זיהוי למי שרוצה להרוג אותנו.

בעקבות זה  הבטחון העיוור הזה בצה"ל החל להתערער.

אז החלטתי להוציא רשיון לנשק- ככה אני בטוח מוגן---

עד שערבי חטף את הנשק מידיו של ידיד שלי והרג אותו- באקדח שלו.

אז הבנתי שגם הנשק לא באמת עוזר.

הפסקתי ללכת ברגל- מהיום רק נסיעות-

עד שמחבל עלה על אוטובוס.

החלטתי יותר לא לנסוע בתחבורה ציבורית- אלא רק עם הרכב-

עד ששמעתי שזוג נרצח ברכבו.

חשבתי לא לצאת מהבית לעולם-

עד שמחבל התבצר בתוך דירה, בקומה רביעית.

רציתי לעזוב לגמרי את המקום ולעבור לעיר בטוחה-

ואז הם הגיעו לרעננה.

חשבתי לעבור לחו"ל-

אבל הם הגיעו ללונדון וניו יורק.

אז הסתכלתי מסביב וראיתי אנשים עם מדים משלהם מסתובבים מאושרים ובטוחים-

הם טענו שאלוקים שומר עליהם .

אז שמתי כיפה וציצית ואפילו שחור לבן- והייתי בטוח שלא יגעו בי.

ומשום מה החליטו הערבים שהם מתחילים לפגוע דווקא בחרדים.

אז התחלתי להיות לא בטוח בתלבושת שלי- כי אולי היא דווקא זאת שתזיק לי.

אבל הם עדיין היו רגועים-

אז הלכתי אליהם ושאלתי אותם איך הם עוד שמחים--

והם ענו שבנוסף למדים- הם גם חמושים----

והם הרימו את הראש

הסתכלתי למעלה וראיתי אותו---

ואז הבנתי-

שלא המדים הם אלו ששומרים- אלא הנשק-

הנשק שאף אחד לא יכול לקחת אותו, כי לאף אחד אין גישה אליו-

לנשק הזה קוראים אמונה!

אמונה שיש רק מישהו אחד שיכול להחליט מה יקרה איתי בכל רגע.

והיום, כשאני מסתובב ברחוב אני מסתכל רק למעלה- כי הוא בטוח נמצא שם.

-ואני חמוש יותר מכל שוטר או חייל שבאיזור-