"והֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה'" (כג,יא)
כל מה שאנחנו מבקשים וכל מה שאנחנו צריכים זה הברכה הראשונה שקבעו אנשי כנסת הגדולה בתפילת שמונה עשרה, אחרי אבות גבורות וקדושה, ומהי? חונן לאדם דעת. כלומר, דבר ראשון שאדם מבקש זה דעת.
כשיש דעת יש הכל. "דעת קנית מה חסרת דעת חסרת מה קנית".
מה זה דעת? זה לדעת את ה'. להאמין בה'. ללמוד לחיות עם ה'. להתחיל להבין כמה טוב לנו כאן, כשאנחנו חיים את המציאות של ה'. להתחיל להרגיש את החיבוק והנישוק של בורא עולם. וכל זה רמוז במשכן.
הקב"ה מבטיח לנו שהוא שוכן בתוכנו, בכל המצבים, בכל הרגעים, בכל הרגשות הכי קשים שאדם מרגיש, כשהכל יבש ולא מרגישים שאפשר להחיות את עצמנו במשהו, לזכור שגם אז ה' אתנו. ה' לא עוזב אותנו אף לא לשניה. ה' אתנו בכל זמן ומקום.
ואיך כל זה מתקשר לפרשה שלנו?
התורה הקדושה לא מתירה לנו לאכול מהתבואה החדשה בטרם נביא לכהן עומר שיבולים, ומה עושה הכהן עם העומר הזה? הוא מניף אותו לכל צד אפשרי. למה? "שעל ידי הנפת עומר השעורים מגלה הכוהן כי ה' נמצא בכל מקום ועם כל אחד, גם עם הנופלים והרחוקים מאוד מאוד מה' יתברך על ידי מעשיהם הרעים חס ושלום, לגלות להם כי עדיין ה' עמם ואצלם וקרוב להם תמיד, כמו שמניפים ומרימים את העומר למעלה ולמטה למי שהשמים והארץ שלו ולכל ארבע רוחות למי שכל ארבע רוחות העולם שלו ועל ידי זה מגלים ומפרסמים כי מלוא כל הארץ כבודו" )ליקו"ה פסח ט,כ(.
היובש הזה שבתוך הנשמה זה הכי קשה. אך יש משהו שהוא עוד יותר קשה. כשאדם בכלל לא מרגיש את היובש בתוך הנשמה, כשהוא בכלל לא יודע שה' נסתר ממנו. הסתרה בתוך הסתרה. מה זה הסתרה? אדם לא מרגיש את ה', וקשה לו, ואז הוא צועק לה': מה יהיה, אני לא מרגיש כלום, הכל יבש לי, מה יהיה איתי, מה קורה לי, ככה אני אמשיך לחיות? ה' אני לא יכול להוציא מעצמי שום דבר טוב כשאתה נסתר ממני, אני לא יכול להתפלל כשאתה לא איתי.
אבל יש מצב הרבה יותר קשה. שאדם בכלל לא יודע שהוא בהסתרה, הוא לא יודע שהוא לא יודע, הוא לא יודע שהוא בצרה, הוא לא יודע שצריך לבכות לה', לצעוק לה', להתפלל לה'. יש לו פתרון לכל בעיה אך לבעיה העיקרית, לחסרון הדעת, לבקש דעת, לזה אין לו פתרון. כלומר, הוא לא יודע מה נסתר
ממנו, הוא לא יודע מה הוא מפסיד, הוא לא יודע בעצם כמה הוא רחוק.
כמה רחמנות יש לנועל בני אדם שהם חיים מנותקים מהאמת וחסרי דעת. כמה רחמנות יש לנו על עצמנו, כשאנחנו מאבדים לפעמים את הדעת הזאת.
כמה מאמץ צריך לעשות כל אחד ואחד כדי לקרב ולהתקרב. כי רק זה נקרא חיים טובים, רק זה מביא מרגוע לנפש.
מסופר על הגאון רבי יעקב עדס זצוק"ל, שהייסורים לא פסחו על ביתו מעבר לעוני והדוחק. בשנת ה'תרצ"ו נפטר בנו בכורו אברהם, שעל אף שהיה רק בן שש עשרה שנים כבר נודע כגדול בתורה ונבאו לו הכל גדולות. המקרה אירע בל"ג בעומר ורבי יעקב כה הצטער והתאבל על בנו, שהתבקש לבית עולמו בגיל כה צעיר ובעיקר בשל בקיאותו בתורה עד שנחלש בליבו ואף
בעקבות זאת קיבל אירוע לב. חלפו מספר חודשים, והנה באחד הלילות חולם רבי יעקב ובחלומו זקן אחד ניגש אליו ומוסר לו מכתב. ר' יעקב פותח את המכתב וראה שכתוב בו: "בנסתרות של הקב"ה למה לך להתערב?" )ברכות י.(. כשהתעורר, הבין, שרמזו לו מן שלוןהשמים שאת ייסורי הבורא צריך לקבל באהבה, מכיוון שחשבונות שמים - אין אנו מבינים, אולם כל הדברים והמאורעות שעוברים על האדם, הינם בחשבון הבורא, ויש להם את הטעם והסיבה מאיתו יתברך. ואף שאין אנו מבינים פעמים רבות על מה זה - עלינו להאמין ולקבלם באמונה שלמה. ומאז היה מקבל באהבה את כל מה שעבר עליו.
שבת שלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.