כך תראה קבוצת שערי חסד בעוד 30 שנה

מאת בן תורה

אנחנו מאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח, ומחכים לו בכל יום שיבוא. הדברים נכתבים לפי המצב העדכני מה שיקרה בעוד כמה עשור שנים.

בעזרת ה' נשתדל להוציא סדרת מאמרים מהתקופה העתידה

הרוב הדומם

בבית הכנסת בשערי חסד בירושלים, בין תפילת מעריב לקבלת שבת, לאט לאט מתאספים הקהל אל תוך בית הכנסת, פוסעים הם בנחת אל עבר מקומותיהם, עוצרים הם לשנייה ליד המעמד לעלונים, שולפים את עלון הפלס, מברכים איש את רעהו בברכת גוט שבע'ס, ומתיישבים בנחת במקומותיהם. בין לבין עד שהדרשן התורן יתחיל את הדרשה, בינתיים מכובדנו פותח את העלון,  כמובן שאינו יכול להחמיץ את תמונת השער, תמונתו של הגר"ש אוייברבעך מתנוססת, ובה הוא נראה מצביע בקלפי עץ, ומתחת הכיתוב 30 שנה ליסוד התנועה.  בעמוד השני מופיעה כתבה נלהבת על פועלו הרחב של רבנו שהבדילנו מן התועים, אך עוד לא הספיק לקרא את הכתבה, וכבר הדרשן החל פוסע לעבר עמוד הדרשות. בדרך הדרשן עובר על יד הכסא הריק של הגר"ש מניח את ידו עליו ומנשקה, ומיד לאחר מכן פונה הוא אל עבר הסטנדר.              מעיף הוא מבט אל הקהל, שותק רגע, מהרהר, ואז מתחיל בקול נמוך את הדרשה, לוחש הוא סוד אל הקהל, כידוע עוד מימי צעירותי רק כשהייתי בן כארבע עשרה שנה, ואפילו זכות בחירה עדין לא הייתה לי, בכל זאת כולכם יודעים כמה הייתי מאד מקורב לרבנו, אני הייתי בין הראשונים שזכו לשמוע ממנו על הוראת פתיחת המפלגה, אני זוכר כמה כינוסי בית עשינו בשביל זה, כמה ויכוחים ניהלתי עם בני גילי לשכנעם בצדקת רבנו הגדול, וברוך השם ראיתם כולכם את הקרבה המיוחדת שרבנו רחש לי, אין לכם מושג כמה פעמים נעצרתי בהפגנות למען כבוד רבנו, אני זוכר את הימים שהיינו נאבקים שיהיה לנו זכות קיום בכלל, מי דיבר אז על "קהילת רבנו" אז לא היה כזה שם בכלל, כמה כנסי בית עשינו בשביל שיהיה לנו למי שזוכר בהתחלה בשביל שהיה לנו עיתון הפלס, היום זה עלון מכובד, אני לא כל כך רוצה לרדת לפרטים קטנים, אבל רק שתבינו קצת את ההבדלים בין מה שהיינו פעם להיום, וגם מכיוון שאני יודע את דעתו של רבנו ובודאי רצונו שאני יגלה לכם קצת פרטים אז אני יספר בקצרה.         היינו עושים חוגי בית, תסלחו לי על המילה אבל ליתר דיוק בדק בית, היינו מזמינים צעירים שמראש סיכמנו איתם שיבואו לכל חוג שהיינו עושים מביאים כמה אנשים מבוגרים, ונותנים לאחד מהעורכים של הפלס לדבר, כמה שהיינו צריכים ללכלך אין לכם מושג, ממש ככה בהתחלה אנשים בכלל לא הבינו מה רצינו מהם, בכלל לא ידעו מה הדרך המיוחדת שלנו, היינו צריכים קצת לפטפט על הרבנים שמכירים במדינה, וגם אז עדין אנשים עוד לא הבינו מה בדיוק הדברים, היה לנו אז מאד קשה, בהתחלה הוקיעו אותנו, נכון היו לנו הצלחות פה ושם, נציג שלנו בבני ברק הצליח לבלום קומה שלמה בישיבת אורחות תורה של מי שלא צריך להזכיר אותו פה בכלל, גם הצלחנו להכניס במהלך מבריק ראש עיר חילוני בירושלים כדי שילחם בהם, אבל בעיקרון ממש הוקיעו אותנו, אין לכם מושג איזה סבל זה היה, העיפו אברכים מהכולל, לא נתנו לילדים שלנו להיכנס למוסדות שלהם, והתביעות שלנו לא עזרו, הם עשו זאת בחוכמה, אבל רבנו ראה בנביאותו את מה שיהיה, ובאמת חשוב שתדעו מה שהוא אמר לי, תדע לך לנו זה טוב הדברים האלו, רק בזכות זה נזכה להתבדל מהם, אם האברכים שלנו ילמדו בכוללים שלהם הם עוד ילכו אחריהם, חייבים שיהיה לנו תלמוד תורה משלנו, למה למה לשלוח אליהם, למה להתפלל בבתי כנסת שלהם, עדיף לנו שיוקיעו אותנו.                   וברוך ה'' בזכות רבנו באמת זכינו שאנחנו מיוחדים, תיראו היום יש לנו בית כנסת שכתוב עליו קהילת רבנו בשלט כזה ענק ואף אחד לא מקשקש עליו, רק תנסו פעם לדמיין כזה דבר, השלט הזה אני אומר לכם היה נשרף תוך רגע, ואם לא, אז היו קורעים אותו או מקשקשים עליו, והיום עומד ככה בצבע זהב באותיות גדולות ואף אחד לא חושב בכל להתקרב אליו, היום יש לנו תלמוד תורה שלומדים בו רשמית את תורת רבנו, אין צורך לפרט לכם כולכם יודעים מה האימפריה שלנו כיום.                        מה שרציתי לדבר זה העניין של החיזוק הקבוצתי, באו אלי לאחרונה כמה אברכים, מרביצי תורה חשובים, באמת תלמידי חכמים, ואמרו לי שחייבים לגבש את הקבוצה, חייבים להיות מאוגדים, צריך איזה סימן הכר משהו, משהו כמו מנז'ט במכנסיים, או איזשהו סימון קל בחולצה, הציבור בטח לא יאהב להחליף את הלבוש, גם זה טכנית לא כ"כ שייך, איזה כובע בדיוק נשים, לדעתי הרבה יותר פשוט לעשות איזה סימן הכר, נגמרו הימים של פעם שהסימן הכר היחיד שהיה לנו, שעיתון הפלס היה מציץ מהכיס של החליפה, ואני אומר לכם חייבים איזה משהו, שיהיה לנו סימן, משהו טוב, אני מבקש מכם בהזדמנות זו שכל אחד יגיד איזה רעיון טוב לסימן, בבקשה רבותי.

מיד החל רעש באולם, זה אומר כך וזה אומר כך, ברקע נשמע קולו של שמואל יהושע הצעיר, מי צריך סימן כולם גם ככה מזהים אותנו, אין אחד שלא יודע שאני מקהילת רביינו, אך לעומתו מיד הזדעק העסקן הקשיש ר' נתן זאב כשקולו כבר צרוד, מחמת גילו, מה פרוש לא צריך, חייבים, בטח, חייבים להעמיק ולהשריש שחס ושלום לא ניגרר אחריהם, אם היה לי כח לכתוב היום היו שלושה מאמרי מערכת על זה, אין לכם מושג כמה הדבר נוגע לעיקרי הדת. אי שם מהצד זועק הר' טוביה הזקן בקולו דקיק ובקושי מתגבר על הרעש וההמולה שנוצרה מסביב, צריך מישהו שיקפוץ ראשון למים, שישים איזה משהו על בגדו, ובטוחני ויחיד זה וספר תורה עימו בודאי ינצח, ובודאי שאחריו ילכו כולם, אך מעל כל הקולות נשמע קולו של ישעיהו הגבאי המסור חבר'ה אני אומר לכם, צריך משהו איכותי, איזה קומתה כמו בשירות האזרחי, אך עוד לא סיים את דבריו וכבר נשמע קולו של שמואל יהושע שכעת בא לסגור אתו חשבון על היריבות ביניהם, חחח אתה רוצה קומתה רק בגלל שיש לך אחת כזו שגנבת מהצבא כשעשית שרות אזרחי. ישעיהו כמובן לא נשאר חייב, וצעק לעברו בפנים אדומות מכעס ואתה בטח שלא תרצה כלום שום סימן, קמצן שכמוך, שקל לא נתת למגבית השנתית של ועד מפגיני לכבודה של תורה, וחוץ מזה מתי פעם אחרונה ראו אותך מתפלל פה בבית כנסת, טוב שבאת חיפשתי הזדמנות להגיד לך את זה, מה לעשות כל היום אתה עסוק במשיכת זנבו.. ישעיהו עוד לא גמר את המילה וכבר הרגיש איך שהוא כמעט נופל, שמואל יהושע כבר כמעט הפיל אותו, רק מזל שברגע האחרון קפצו עליו כמה ממתפללי בית הכנסת ובקשו ממנו להפסיק, די צעקו להם אולי כבר תפסיקו לריב כמו ילדים קטנים, אחרי הכול זה בית הכנסת פה, פה זה לא כיכר השבת.

בינתיים כבר הגיע זמן תפילת מעריב החזן החל לומר ברכו אבל הציבור היה עדיין שקוע בוויכוח הלוהט האם צריך סימון על הבגד, והאם באמת ישעיהו ויין היה בצה"ל, לא צריך להגיד לאף אחד אפה הראש של המתפללים היה מונח כל התפילה, מיד איך שהחזן גמר לומר עושה שלום, החל שוב הויכוח ביתר שאת, וכבר גלש לפסים אישיים, מעל ומעבר.  המושג הרוב הדומם כבר נשכח מזמן כולם היו שקועים בפולמוס החם, אט אט התפזרו המתפללים לביתם כשבליבם מנקרת הקושיא איך מסמנים את קהילת רבנו בסימון מיוחד.

רק זקן אחד היה שם שישב דומם וחשב בליבו, אין להם מושג לפני הרבה שנים כמה כל הרבנים שנלחמו בנו חשבו וחשבו איך לסמן אותנו, איך להפריד אותנו, והיום במקום זה אנחנו כל כך מופרדים וחיים רק בתוך עצמינו, לאפה הגענו, ולאפה עוד נגיע.