מלחמת גרודנא תוצאת החינוך הליטאי

שיסלחו לי השונאים והמחבלים אם הפעם אפנה את האצבע לחינוך הליטאי במקורו, אין מנוס אלא להתמודד עם המציאות והאמת, כי משהו רע מאוד בחינוך הליטאי, והוא הרצון להיות גדול הדור, שולט וראש, נאבקים ונלחמים על ה'כבוד', החינוך הוא למה שהורס ולא בונה. נכון שמצד האחר לומדים מוסר, אבל בדורות האחרונים אין עוד ערך למוסר זה לא תופס, החינוך הליטאי הוא של שאיפה ורצון להגיע לפסגה, ועל קדושת פסגה זו הורגים את כל מי שעומד לך בדרך

חי אני את העולם הליטאי כמעט שישים שנה, כל חיי התחנכתי במוסדות וישיבות ליטאיות, השאיפה היתה להיות 'גדול' התחרות היתה גדולה, אבל בזמני עדיין היו משגיחים גדולים מי שהשפיעו וידעו איך לאזן בין הענוה שמעולם לא היתה בעולם הישיבות לגאוה. נכון שעולם הישיבות היה מחולק בין כמה דרכים שהיו שונים זה מזה, למשל ישיבת חברון ופונוביז' היו עולמות אחרים, בימינו כמעט ואין עוד הבדל ביניהם, בחורים חייבים לקבל החלטות קשות, מי שמאמין שהוא מסוגל להגיע לפסגה משקיע ואז הוא נקלע למצב קשה, מפני שהוא לא בן יחיד, התחרות גדולה, מתחילים מר"מ ואחר כך ראש ישיבה או ראש כולל, נדחפים מקוים לזכות לתואר המשודרג עם הזמן. בזמני התואר 'הגאון' היה אחד החשובים ובודדים זכו בתואר הזה, היום כל אברך פשוט הוא הגאון. הייתי לפני כמה שבועות בחתונה בלייקוואוד כל מי שקראו לאיזה כיבוד היה 'הגאון' תואר פחות מזה הוא בזיון

מי שילמד את מלחמות הישיבות ימצא כי הכל סובב סביב נושא אחד, מי יהיה ראש הישיבה, בפונוביז' הרב שך לחם מלחמת חרמה במשפחת פוברסקי רק מפני שראש הישיבה ר' דוד הוא היה ראש הישיבה הרשמי, לא הרב שך, חלוקת הכיבודים נעשתה בצורה ודרך שחלילה לא יתנו לאחד יותר מן השני. כאשר הרב שך כבר לא בא לישיבה ור' בערל פוברסקי החל לומר 'קדיש דרבנן' הרב שך קרא למלחמה טען שהכיבוד הזה שייך לו והוא לא מסכים שפוברסקי יאמרו את הקדיש דרבנן תבע שרק ר' גרשון יאמר את הקדיש דרבנן ששייך לו על פי חלוקת הכיבודים הפנימית, הרב כהנמן הזקן נאלץ היה לתווך ובסוף עשו חלוקה של שבוע שבוע בין ר' גרשון ור' בערל

כיבודי ה'שלישי' היתה מלחמה ממש, אפשר לכתוב ספר רק על הנושא הזה של הכיבודים, ואיך שאף צד לא ויתר על הכיבודים שלו, וחלילה אם כיבדו מישהו אחר, וככה זה במקומות אחרים היכן שלמדו את ההתנהגות הרעה הזו מפונוביז' ומחלה קשה זו הפכה להיות לנגע ממש

איך מסבירים הלוחמים את הדברים שנאבקים בצורה שכזו, הם מצטטים את הרב שך שתמיד אמר כי הוא לא רוצה ולא צריך כבוד, אבל הוא לא בעל הבית על התורה הוא לא יכול לומר אל תתנו כבוד לתורה כאן חייבים לכבד, ולכן הכבוד הוא 'כבוד התורה' לא חלילה כבוד אישי

כל מלחמות המחבלים והשונאים הוא על דבר אחד ויחיד מי יהיה הגדול הבא, אין כאן לא אידיאולוגיה ולא שום דבר אלא אך ורק מי יהיה הגדול, נלחמים על הכבוד על המי בראש זה הכל, וזה מה שקורה עתה בגרודנא. שם פרצה מלחמה לפני כמה עשרות שנים בין הרבנים קרלנשטיין ודרבקין והישיבה התפלגה, ועתה היא בין הנחומיסטים והשמודעים כל צד תובע להיות ראש, ועל זה כל המאבק. הורסים ישיבה על רקע אחד ויחיד, של מי בראש

מהיכן זה נובע, ממקום אחד ויחיד החינוך הליטאי, שלא קלט איזה חורבן הוא מביא על עצמו בחינוך הזה. מי שילמד את ישיבת חברון ועוד כמה ישיבות אחרות ימצא כי המלחמות שם הם אפס לעומת מה שעוד צפוי, אם לא תבא תפנית של מאה ושמונים מעלות, כל אחד רוצה להיות גדול ואין מספיק לכולם, על פי החינוך הליטאי יש יותר גדולים מאנשים פשוטים, ואין מתכון טוב מזה לחורבן והרס כל מה שבנו במשך מאות שנים

חיים שאולזון