אתם אולי כועסים על ר' יענקל, אבל בואו ננסה להבין אותו.
ר' יענקל גדל במציאות קשה, של משפחה שנחלצה מהשואה בעור שיניה, ילד שגדל עם אמא ואחות משוגעים, עם אבא שברח איתו לאירופה לתקופה ארוכה, כמעט בלי דודים ובני דודים, חיי ילדות קשים מאוד.
ולידו חיה הדודה ציפורה המשכילה, החכמה, הנבונה, הנסיכה, עם ילדים חכמים וגאונים שכולם משוגעים עליהם.
אמנם לו לא היה חסר כלום גשמי, ולדודים פינחס מנחם וציפורה אפילו בית משלהם לא היה, גדלו עם הסבתא פייגא מינטשא בדירה מקולפת פצפונת, בלי כסף ובלי ממתקים, אך בכל זאת תמיד יש להם אור ושמחה, יש להם משפחה נורמלית.
הם ילדים שיש להם אחים לשחק איתם ולא אין. יש להם אמא נורמלית שמגדלת אותם ולו אין. יש להם שמחת חיים ולא אין.
וחסכי הילדות הקשים תפחו והתבגרו יחד איתו, והקנאה נהפכה לשנאה, אולי לא שנאה אלא חרדה מהמוצלחות שלהם שלו חסר.
וזה שיבש את דעתו. כי גם בגיל 85 הוא נשאר בנפשו יענקל הקטן שמקנא בדודה ציפורה ומקנא בבני דודים המאושרים.
אז למרות שהוא חי ברחבות בארמונות פאר, והם בסלון קטן עם ריהוט ישן, זה לא מחפה על הקנאה. הוא רואה אותם מוצלחים, מוכשרים, שמחים, למדנים, תלמידי חכמים, אוהבי תורה, אוהבי צניעות, ענווים ופשטנים, כל מה שאין בו. והוא מקנא. והקנאה מתנפחת והופכת לשנאה וצרות עין.
וזה מה שמכווין אותו ואת המהלכים שלו.
תסתכלו על זה במבט קצת יותר עמוק, ואולי. אולי. אולי תצליחו גם לרחם על יענקהלה הקטן שלא הצליח לגדול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.