למעלה
משישים אלף בני חורין, יחלו היום בראש חודש אייר את זמן הקיץ הקרב. למעלה מארבעים
אלף משפחות בישראל, יפרדו מבן או שניים שיעשו את דרכם בחדווה לישיבה הקדושה, לתיבת
הנח המגנה והמצלת מפגעי העולם הזה. "ראש חודש אייר" אינו ככל ראש חודש
בלוח השנה העברי. אייר כמו אלול וחשוון הינם 'החודשים' בה' הידיעה. חודשים של
התחלה של חידוש ובעיקר של עזיבת החומר והתעסקות ברוח. צאו וראו לא עליכם כמה
אסונות ופגעים רעים מתחוללים דווקא בימי הרפיון, בימי חופשת בין הזמנים. רק עיוור
לא יבחין כי בימים האלו שבהם כח התורה רפה במקצת, נשמעים דיווחים על בני תשחורת
צעירים המקפחים חיים בין רגע בדברים של מה בכך. אין אפס, התורה מגנה ומצלה. התורה,
היא חיינו והיא אורך ימינו. אשרייכם תלמידי חכמים! ואשרי משפחותיהם המגבות והנותנות
את שנדרש למען יעלו בני התורה בסולם הדרגות העולה בית קל.
בני
חורין כתבנו. ובעניין זה שמעתי מידיד קרוב, מגדולי מזכי הרבים שבדור, על סטודנט
מלומד ובר דעת שהשתתף בסמינר ידוע המיועד דווקא לטובי המוחות שבציבור החילוני,
הסמינר מאתגר את המשתתפים בו בסיעור מוחות חד וחריף ואין שאלה שלא תיושב לאלתר
בטובה שבתרוצים. ובהגיע תורו של המלומד, קם והקשה: "אין לך בן חורין אלא מי
שעוסק בתורה" האמנם? "והלא אנו בני החוריןהאמיתיים" הקשה.
"אנו המבלים באמת, רק לנו יש שעות תרבות ורק אנו חופשיים מעול קימה ועול
שינה, מעול אכילה ועול תענית". ואכן, משנזרקה השאלה לחלל האוויר, שוב לא
נותרו שפתיים יבשות. זה אומר בכה וזה מתרץ בכה. עד שקם ידידי המרצה המיוחד והשיב
בסיפור משלו.
חברו, כך
סיפר, הינו יהודי בעל בשר שהתמודד יום יום עם המשא האדיר שבקרבו, עד שהחליט כי
הגיעו שנות השובע לקיצן ומעתה יחליט על שבע שנות רעב. אמר ועשה, קבע תור לניתוח
המקצר את קיבתו של האדם ושב לחייו הפרטיים. עבר יום ואולי גם יומיים ומסתבר שטבעת,
חזקה ככל שתהיה, יושבת אמנם בקיבה ומונעת ממזון להכנס פנימה, אך בשום אופן לא
יושבת במוח למעלה ומונעת את 'תאוות האכילה'. משכך, לא היה מנוס, ונקבעו פגישות
מספר עם 'דייאטן' איש מקצוע שתפקידו לאמן את המוח לרדת דרגה או שתיים בתשוקת
המזון. נוהל הטיפול היה מעניין בפני עצמו, בכל פעם שמיודעינו בעל הבשר עמד בפני
תאוות אכילה אגרסיבית, מיד היה מחייג לאיש המקצוע, וזה האחרון היה מזהירו מעבר לקו
הטלפון באלף ואחת אזהרות ובמספר דומה של מילות עידוד. "אתה יכול - אתה
מסוגל" היו המילים, ויחד עם כח הרצון נוצחה התאווה.
והנה,
באחד הימים נתקבצו למקום אחד כל מעדני החלב הקיימים בשוק, פסטות, לזניות, קישים
ופשטידות, עוגות רייחניות ושאר מיני תרגימא אפויים בחלב משובח. ואם היו נתקבצים
לבדם דיינו, אלא שיחד עמהם ניצב גם ידידו עם משקלו המכובד, והניסיון היה קשה. הו
הו קשה. הנוהל היה ברור, טלפון אחד לאיש המקצוע והעסק אמור היה להסתדר, אלא שבפעם
הזאת, משום מה, לא עזרו כל המילים היפות וכל האזהרות, צעקות נשמעו וטענות נאמרו עד
שנותקה השיחה בקול רעש גדול "לא היית שמן מעולם ואינך מבין כלום בניסיון הקשה
שלי" היו המילים האחרונות שאמר בעל הבשר לפני שניתק את השיחה.
במפגש
הבא, היה זה דווקא ידידו של חברי שלימד את איש המקצוע פרק חדש בנצחון הרוח על
החומר. "כיצד עמדת בניסיון לבסוף?" שאל 'המאסטר' את הלקוח.
-"משראיתי כי תאוותי גדולה ולא אוכל לה בשום פנים ואופן" ענה המטופל
"החלטתי לעשות מעשה, ניגשתי בבהילות ובחפיזות למקרר הבית ומבלי לחשוב פעם
ופעמים אכלתי חתיכה קטנה של נקניק בשרי.. וזהו, זה הכל. משעה זו נהייתי 'בשרי' ולא
ראיתי בעייני כלל את המאפים החלביים".
כאן,
מספר ידידי המרצה, כבר נמרח חיוך אמיתי על פניהם של משתתפי הסמינר. כבר לא הייתי
צריך להסביר להם מיהו בן חורין, ומדוע דווקא האיש הכשר השומר על חוקות ומסגרות
התורה, הוא המשוחרר האמיתי והוא בעל הכח הגדול ביותר לנצח את החומר. לא שיחה ולא
גערה, לא אזהרה ולא כעס יועילו כנגד תאוות החומר הקשה לחתיכת בלינצ'ס חלבית, רק
נקניק בשרי קטן ועלוב המעוגן בספר החוקים הקדוש הוא שיועיל כנגד תאוות אכילה
איומה. – התורה אם כן, היא גט השחרור שלנו, בני האדם מהעבדות החומרית. זהו בן
חורין אמיתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.