הפיוט בר יוחאי על פי הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל

ואית להו צערא [ויש להם צער] לכהנים לאקופי [להקיפו], שהרי כהנים אסור להם להטמא למת, ומקום זה, אף שלא היה ברור שנקבר בו מת, חששו לדבר ולא יכלו לבררו על בוריו. אמר ר' שמעון: האם איכא איניש דידע דאיתחזק הכא [היש אדם היודע שהיתה מוחזקת כאן] טהרה? כלומר, היש מישהו שזוכר מקום זה אי פעם שלא נחשב למקום טמא, אלא שהיה בו חלק לפחות שנחשב כטהור, אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד]: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. כלומר, בשוק זה זרע פעם ר' יוחנן בן זכאי, שהוא עצמו היה כהן, תורמוסים של תרומה, ובוודאי היה כאן מקום טהור. עבד איהו נמי הכי [עשה גם הוא כן] כיעקב טובה לעיר, ובדק את הקרקע (תוס'), כל היכא דהוה קשי [מקום שהיה קשה] — טהריה [טיהרו], שוודאי אין מת מתחתיו, וכל היכא דהוה רפי [מקום שהיה רפה] — צייניה [ציינו, סימנו], מחשש קבורת מת. על ידי כך נעשה השוק טהור ויכלו אף הכהנים ללכת בו.

אמר ההוא סבא [אותו זקן] בלעג ובתמיהה: טיהר בן יוחי בית הקברות! כעס ר' שמעון ואמר ליה [לו]: אילמלי לא היית עמנו, ואפילו היית עמנו, ולא נמנית עמנו — יפה אתה אומר. שיכולת לומר שלא ידעת על כוונתי, או שלא הסכמת ולא הצטרפת לדבר. עכשיו שהיית עמנו, ונמנית עמנו, אתה גורם שיאמרו שתלמידי חכמים אינם מוכנים לשתף פעולה זה עם זה, ויאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, שאף שהן מתחרות זו בזו, בכל זאת כל אחת מייפה את חברתה ועוזרת לה, תלמידי חכמים לא כל שכן?! יהב ביה עיניה ונח נפשיה [נתן בו עיניו ונחה נפשו, מת] אותו זקן. נפק לשוקא חזייה [יצא לשוק, ראהו] את יהודה בן גרים, שהוא היה הגורם לכל אותו מעשה. אמר ר' שמעון: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות.

בר יוחאי/ הרב עדין

בפשטות השיר בר יוחאי הוא שיר בשבחו של רשב"י. הוא מדבר עד היכן מעלתו מגיע. יש בו את ראשי התיבות של המחבר, ובית נוסף, כדי שיהיו עשרה בתים. המחבר במקורו היה מספרד, הוא יצא בגלות ספרד לצפון אפריקה, ותכניתו הייתה להגיע לארץ ישראל. כבר אז היה בעל מדריגה. בתוך מסעו הגיע ללוב, שם מצא קהל גדול של יהודים ובסופו של דבר נשאר שם. הוא האריך ימים, ישב שם חמישים שנה ומעלה, וכתב כמה ספרים בנסתר. את ספריו שכחו, אבל את השיר שהוא כתב כולם יודעים. השיר בנוי לפי עשר ספירות מלמטה למעלה, כדי להיות מן המעלים בקודש: "מלכות, יסוד, נצח והוד, תפארת, גבורה, חסד, בינה, חכמה, כתר". חלק מהעניינים שבשיר מוסברים לאור ענין זה. בכל חרוז הוא רומז לספירה בכל מיני רמיזות, בנגלה ובנסתר.

"בר יוחאי נמשחת אשריך שמן ששון מחבריך"

"שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ, נִמְשַׁחְתָּ מִמִּדַּת הַקֹּדֶשׁ, נָשָׂאתָ צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, חָבוּשׁ עַל רֹאשְׁךָ פְּאֵרֶךָ":

משיחת המלך קשורה לספירת המלכות. המשיחה של המלכים בשמן המשחה הייתה כמין נזר, מסביב לראש. "חבוש על ראשך פארך". הדבר שהכי דומה לתפילין זה הכתר של המלכים של מצרים, הפרעונים. נראה שתפילין בנויים על אותו דבר עצמו, שהוא גם כן בחינה של הכתר שאנחנו לובשים, ההבדל הוא שאצלם היו מיני חיות, שהם הסמלים של הארץ. בכתר שלנו יש את הקשר שלנו עם הקב"ה, זהו הביטוי והסמל בו אנו מבטאים את המלכות. ותפילין של ראש עשויים בשביל להיות כתר מלכות, זהו הפאר שלנו. בתפילין כתובה הבחירה של ישראל, וזה הסימן והתעודה שאני מלך. ומטעם זה, כאשר מניחים תפילין, מתקשרים למי שנתן לי את המלכות.

בר יוחאי, מושב טוב ישבת, יום נסת יום אשר ברחת, במערות צורים שעמדת, שם קנית הודך והדרך

"מושב טוב ישבת" ו"מערת צורים שעמדת". הם סמלים של ספירת היסוד, שקשורה למדת הצדיק. מושב טוב ישבת, כפי שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב". מדת היסוד בנויה על הסתר, לכן מדובר על מערת הצורים, שרשב"י זכה בה לגילויים, המזכירה לנו גם את משה ואליהו. כל המערה היא בחינה של יסוד ומלכות - יושב ועומד; מצד אחד יסוד הוא הבסיס של העולם, ולכך הוא נקרא יסוד, ומצד שני זהו עמוד שמגיע מלמעלה למטה. הכניסה למערה היא לא כדי להתחבא, אלא כדי להתייחד. "הודך והדרך" מרמז לספירת ההוד שהיא השורש של היסוד.

בר יוחאי עצי שטים עומדים, למודי ה' הם לומדים, אור מפלא אור היקוד הם יוקדים, הלא המה יורוך מוריך

עצי שטים הם אלו שמחזיקים את המשכן, קרשי המשכן נמצאים כל הזמן בעמידה, זו בחינת הרגלים, זה בוודאי לא הראש. שהם הספירות - נצח והוד. מידות נצח והוד אינן בנויות על דעת, הבנה והשכלה, אלא על עיקשות וחוסר חשבונות, לעשות דווקא. נצח הוא "דווקא כן", והוד הוא עקשנות של "דווקא לא". כאשר מגיעים לעניין הניצוח, כל העניין של הדעת לגמרי נעלם ויש בזה הרבה עוצמה. בעל התניא מדבר באחת האגרות שלו שהרגלים מעמידות את כל הגוף, שהיא העיקשות.

המקור שממנו יונקים הנביאים הוא נצח והוד, ולכך הוא מכוון במלים "למודי ה' הם לומדים", ו"הלא המה יורוך מוריך". מקור ההשפעה לתחתונים הם מדרגות נצח והוד. האור, גם אורם של הנביאים בא מן השורש הראשון, מהכתר, "אור מופלא אור היקוד הם יוקדים", ובמדרגה של נצח והוד האור מתגלה החוצה, אין זה האור שלהם אלא משתקף דרכם, זו התגלות "יקוד" בנביאים ובמתן תורה. צריך לזכור שזה ענין גדול. הייתה לי היכרות עם פוסקים, ר' שלמה זלמן אוירבך ור' משה פיינשטיין, ואחד הדברים שהפתיעו אותי בתחילה, שניהם היו אנשים כל כך רכים, שפלי-ברך. ולכאורה, ענין הפסיקה הוא היפך זה. אמנם, היא הנותנת, אם אדם חושש לכבודו הוא לא יגיד בגלל המחשבה מה יגידו עליו, אבל אם הוא בתכלית השפלות הוא יכול להגיד הכל. זהו פרדוקס של התקיפות הגדולה. מי שאין לו מה לאבד איננו דואג, מי שיש לו מה לאבד לא יכול להעיז.

בר יוחאי ולשדה תפוחים, עלית ללקט בו מרקחים, סוד תורה כציצים ופרחים, נעשה אדם נאמר בעבורך.

"שדה תפוחים" – אמנם שדה בדרך כלל היא המלכות, פה מדובר על שדה תפוחים שהיא התפארת. כתוב בזהר, שספירת תפארת היא כמו תפוח שיש לו כמה גוונים, אדום וירוק וצהוב. וזהו התפוח בעצי היער. התפוחים, המרקחים, הציצים והפרחים, כולם שייכים למדת התפארת, מצד הריח ומצד בחינת ההתכללות. התפארת שייכת גם לסוד תורה, לפנימיות התורה. ספירת התפארת קשורה באדם השלם, כמו שכתוב בישעיהו "תפארת אדם לשבת בית". מיהו האדם השלם, זה שכל העולם כדאי הוא לו, כל העולם לא נברא אלא לצוות לו, לא נברא אלא בשבילו. אם יש צדיק שהוא כל העולם כולו זה רשב"י. "זאת התורה – אדם"; ולהפך "זה ספר תולדות אדם" - היא התורה.

נאזרת בגבורה, ובמלחמת אש דת השערה, וחרב הוצאת מתערה, שלפת נגד צורריך.

ספירת הגבורה, היא מה שנקרא בדרגות הרבה יותר גבוהות סוד הצמצום, היא סוד הבריאה, המידה הזו שהיא קדם-קדם גבורה, שם נמצא סוד הצמצום, שהוא בעצם תחילת החסד הגדול שהקב"ה עושה לנו, שעל ידו נברא העולם. בר יוחאי עצמו, באופן כללי היה איש של גבורה, שהעניינים שלו מצד מדת הדין. כתוב עליו בכל מיני מקומות שהיה מקפיד על דברים אלו ואלו, ואולם מצד שני יש לו גם רבותא לעשות חסדים. ושני הדברים האלה שמצד אחד הוא מלומד בניסים ומצד שני האיש הזה ששורף בעיניו את כל האנשים, קשורים זה בזה.

בַּר יוֹחַאי לִמְקוֹם אַבְנֵי שַׁיִשׁ, הִגַּעְתָּ לִפְנֵי אַרְיֵה לַיִש, גַּם גֻּלַּת כּוֹתֶרֶת עַל עַיִשׁ, תָּשׁוּרִי וּמִי יְשׁוּרֶךָ

אבני שיש קשורים בהתגלות של חסדים. פני אריה ליש - מרמז לזה, יש ארבע חיות  במרכבה, פני אריה מן הימין ופני שור לשמאל, החלוקה של ימין ושמאל - חסד הוא ימין וגבורה היא שמאל. אריה היא בחינת ימין, שור הוא בחינת שמאל, אריה בעצמו בתור שם הוא גימטרייה גבורה. יש הצד הזה, זה שאנחנו אומרים שפני אריה זה בחינת ימין מסוימת, מוגבלת ומוגדרת. בתוך עולם התיקון הדברים האלה משתלבים אחד בשני, לכן פני אריה שהוא בחינה של ימין בכל זאת יש לו צדדים אחרים שהם לא כולם פני אריה. "עיש" - מה שאנחנו יודעים על הבחינה הזו - עיש זה כוכב, לא ברור לנו איזה. כולם הגדרות של מידת החסד, -  פני אריה, ואבני שיש, ויש את זה גם בכוכבים, כל הבחינות של התגלות החסדים.

בַּר יוֹחַאי בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, קַו יָרוֹק מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת סוֹד חֲמִשִּׁים, קָשַׁרְתָּ קִשְׁרֵי שִׁי"ן קְשָׁרֶיךָ".

הבחינה של הבינה נקראת "קודש הקודשים". החכמה, היא הבחינה של הארון שבקודש הקודשים. המדרגה של הבינה שהיא מדרגה גבוהה מאוד והיא כוללת את העולם של הקדושה.

"קו ירוק מחדש חודשים" קו ירוק נזכר במדרש, לגבי ההגדרות של תוהו ובוהו כתוב שיש איזה קו ירוק שיש בו גבול בין הדברים. כדימוי, אנחנו אומרים שיש התחלה של בריאה שאח"כ מתפתחת לדברים אחרים - זה כנראה הקו הירוק. "מחדש חודשים" קשור בעניין של התחלת הזמן. הקו ירוק- הוא נקודת ההתחלה של הזמן, מחדש חודשים- עניינו הוא שהזמן עובר, משתנה מדבר לדבר. זו הבחינה שמשתייכת לכוח של הבינה, ממנו מתחילה ההגדרה של הזמן.

שבע שבתות סוד חמשים: הבינה בכלל נקראת בחינת היובל; שבע שבתות סוד חמשים קשור לכך שהבינה בשלמותה נקראת היובל, השחרור הגדול, וכל מה שיש לגבי היובל - לא רק "וקראתם דרור בארץ" - הבינה נמצאת בראשית ושם נמצא היובל.

קשרת קשרי שי"ן קשריך: קשרי שי"ן זה השי"ן של תפילין. בשי"ן של התפילין יש שני שינ"ים - שי"ן אחת עם שלשה ראשים, ושי"ן אחרת עם ארבעה ראשים - הן נכנסות אחת לתוך השנייה, ובעצם הן שי"ן אחת שהוא קשר של השבע. קשרי השי"ן קשור לעניין של הבינה, שהיא הקדושה של הקשרים הללו.

יוּ"ד חָכְמָה קְדוּמָה הִשְׁקַפְתָּ לִכְבוֹדוֹ פְּנִימָה לֵב (שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם) נְתִיבוֹת רֵאשִׁית תְּרוּמָה אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח זִיו אוֹרֶךָ

"יו"ד חכמה קדומה": מדבר על ספירת החכמה, שהיא בחינה של דבר שאין בו ממש - זו רק נקודה כמו האות יו"ד, שהיא הבסיס של היצירה.

"השקפת לכבודה פנימה": על הכתר העליון כתוב בספרים שהוא חשוך לגמרי, הי' הוא בבחינה של ניצוץ בתוך החשכה, אבל בניצוץ הוא רואה, מה שאנו מסוגל להשיג זה רק השגה בבחינת החכמה.  

"שלושים ושתיים נתיבות" כשמדברים באופן יותר מפורט על דרך הסוד, איך דברים עוברים מהחכמה לבינה- יש נתיבות, דרכים שאנחנו לא יודעים עליהם הרבה, אנחנו רק יודעים שיש לב' נתיבות, והם הנתיבות שבהם החכמה זורמת אל הבינה, אלה הקווים, המעברים. לב': זה הצירוף של כב' אותיות- שהם נקודות, זרימות יסודיות של כוח, ועשר ספירות, וביחד זה לב' נתיבות החכמה.

"ראשית תרומה": העולם מלא בסמלים, חלק מהם כתובים בספרים, לכל אחת מהספירות יש מאות או עשרות סמלים. הבינה- נקראת התרומה, החכמה- היא ראשית תרומה, מלב' נתיבות החכמה זה בא לבינה, זה הקשר שיש בין חכמה ובינה, מפני שהחכמה בעצמה היא למעלה לגמרי מהדברים האלה.

"את כרוב ממשח זיו אורך": "את"- זו הפנייה אל ספירת החכמה. "כרוב ממשח"- זה סוג של מלאך, הענין של החכמה היא סוג של הכרוב, המלאך שנושא את הקודש. באופן כללי, יש חלוקה בין קודש לקדוש וההגדרה היא גם מבחינה לשונית: קודש- זו המהות בעצמה של הקדושה, קדוש- הוא מה שיש לו את תכונת הקדושה. הקודש- הוא בחינת חכמה, קדוש- הוא בחינת תפארת. הענין של החכמה היא למעשה המכשיר הראשון שבו הקב"ה מתגלה, זה הכרוב שלו, הוא רוכב על הכרוב הזה. הוא הכרוב - לא אלוקות בעצמו, כשאנחנו קוראים לו קודש זה בהבחנה מתוך הספירות, מתוך העניינים העליונים, הכרוב שבו הוא רוכב מהדברים הראשונים עד שהוא מגיע לתוך המציאות. מפני שבכל מקום הכל מתגלה בחכמה.

"אוֹר מֻפְלֶא רוּם מַעְלָה, יָרְאתָ מִלְהַבִּיט כִּי רַב לָהּ, תַּעֲלוּמָה וְאַיִן קוֹרָא לָהּ, נַמְתָּ עַיִן לֹא תְשׁוּרֶךָ"

היא ספירת הכתר, הספירה הראשונה. בעצם מה שהוא אומר שהכתר היא מדרגה שלא ניתן להגיע אליה, אנחנו לא יודעים עליה שום דבר, לא יכולים להבין אותה ולא להתייחס אליה.