*דבר תורה אשר קידש כבוד האדמו"ר רבי יאשיהו יוסף פינטו שליט"א ליום רביעי ג' אייר התשע"ו*

בני ישראל בארץ מצרים שקעו במ"ט שערי טומאה, משום שהיו משועבדים למצרים בארץ מצרים. וכאשר אדם משועבד לשני בדבר  גשמי, ככל שהשיעבוד מתעצם וגדל ויורד עמוק לעומק נפשו של האדם, האדם מאבד את החירות הנפשית שלו ונהיה נשלט על ידי השולט.

וכך היה בארץ מצרים, ככל שגדל השיעבוד כך בני ישראל הלכו והתדרדרו והגיעו למ"ט שערי טומאה, משום שהמצרים היו טמאים וכח הפועל בנפעל. והשיעבוד הגשמי התעצם והתעמק גם לרוחני, ושלטו על ידי כך המצרים ברוחניות של עם ישראל.

ולכן, כשהקב"ה אמר למשה ללכת ולדבר עם פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, אומר משה רבנו להקב"ה (שמות ו יב)
*וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים* וכן שם *"וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"* וזה מקוצר רוח ומעבודה קשה שנשתעבדו בידי פרעה, איבדו גם את הרוחניות והתדרדרו למ"ט שערי טומאה.

וכאשר משה רבנו דיבר עם פרעה להוציא את בני ישראל, וכך מובא בתורה *"ואחר באו משה ואהרון ויאמרו אל פרעה כה אמר ה' אלוקי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר"* וגו'. *"ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמר, לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשם"* וגו'. *"כי נרפים הם על כן הם צועקים לאמור נלכה נזבחה לאלוקינו. תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר"*.

הנה פרעה ידע, שהשיעבוד הגשמי משפיע על השיעבוד הרוחני, וכאשר ראה שבני ישראל חושבים על יציאה מארץ מצרים, הבין שיש טרפוד בשיעבוד הרוחני ומתחיל חריץ ופתח לרוחניות של בני ישראל לדרוש לצאת, והשיעבוד לא מושלם בגוף שמשפיע על הנשמה, לכן ביקש פרעה להכביד את המלאכה בכל הכח ועל ידי הכבדת המלאכה, יאבדו גם את הנשמה הטהורה. 

אבל הטעות של פרעה הייתה טעות גדולה ביותר, והיא משום שבני ישראל שמרו את השבת, ובכח השבת לא נפלו ל-נ' שערי טומאה. 

ולכן שבת שלפני הפסח נקראת שבת הגדול, כי בכח קדושת השבת בני ישראל לא נפלו ל-נ' שערי טומאה, כמו שמובא שבכל שבת בני ישראל היו נאספים ולומדים תורה, והיו מוציאים הגדות ומגילות ישנות שהיו עימם מזמן שירדו לארץ מצרים, והיו לומדים בהגדות האלו.

ובכח ההגדות האלו והתורה שלמדו והשבת ששמרו, זו הייתה הסגולה שהצילה אותם לא ליפול לשער ה-נ' וזו הייתה הסגולה שהצילה אותם לצאת מארץ מצרים.

ועל פי זה יובן, כשיצא רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו מהמערה וראו אנשים שעובדים במלאכת חול זורעים וקוצרים, הבינו רבי שמעון ורבי אלעזר שהעבודה הגשמית תשפיע על הרוחניות, ויכולה לדרדר את עם ישראל לאבד את כל מהותם, ולכן הקפידו הקפדה גדולה ביותר על האנשים והזיקו להם בראייתם הקדושה.

אבל כאשר הבינו שיש את שמירת שבת, וראו את אותו זקן שמחזיק הדסים "שמור וזכור" של שמירת שבת, הבינו שכל שיעבוד גשמי שבני ישראל יתדרדרו ויגיעו שישפיע על הרוחניות, ברגע שיש שמירת שבת "זכור ושמור" יוציא אותם מכל אפילה ומכל דרדור לאור גדול, *"אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך"* בכח של שמירת השבת.

לכן כח שמירת השבת, זה הדבר שמוציא את עם ישראל מכל צרה ומכל שיעבוד, ומוציא את האדם לאורה גדולה. וזה מה שכתוב *"שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלוקיך"* וכן *"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלוקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך"*.

הכח של השבת מוציא את האדם מכל רע, ומציל אותו מכל רע. וזה הדבר שהרגיע את רבי שמעון בר יוחאי, ואז חזר בדעתו והחיה ותיקן את מה שרבי אלעזר הקפיד והרג.