מאת הרב אליעזר שמחה ווייס
*לדבר על מזג האוויר: פרשת ראה וחכמת האיפוק*
כאשר משה רבנו פונה אל בני ישראל בפרשת ראה, בעודם עומדים על סף הכניסה לארץ ישראל כדי לבנות בה חברה, הוא מזהיר אותם מפני אחת הסכנות הגדולות המאיימות על כל חברה:
"לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו"(דברים יב, ח)
לאוזניים מודרניות הביטוי "הישר בעיניו" עשוי להישמע כמעט כערך. הרי כל אדם וכל קבוצה משוכנעים שהם פועלים למען האמת והצדק. אך משה רבנו מצביע על הסכנה: כאשר כל אדם עושה רק את מה שנראה לו נכון, בלי גבולות משותפים, בלי התחשבות בזולת ובלי אחריות לכלל, החברה עלולה להתפרק.
חז"ל חידדו את היסוד הזה במדרש (ספרא, בחוקותי א, ח): "אם אין שלום, אין כלום". חברה אינה יכולה להתקיים לאורך זמן בלי שלום בין חלקיה. שום עוצמה כלכלית, טכנולוגית או צבאית אינה יכולה להחזיק חברה שהמרקם הפנימי שלה הולך ונשחק.
רבים מאיתנו זוכרים את הקהילות הקטנות שבהן גדלנו, שבהן אנשים חיו זה לצד זה והכירו זה את זה. היו כללים פשוטים ובריאים: אם אינך יכול לומר דבר טוב, מוטב שלא תאמר דבר.
אנשים לא נמנעו תמיד ממחלוקות, אבל ידעו שלא כל ויכוח חייב להפוך למלחמה. לפעמים דיברו על דברים פשוטים, אפילו על מזג האוויר.
זו לא הייתה חולשה ולא בריחה מן המציאות. הייתה כאן הבנה פשוטה: הקשר בין בני אדם חשוב יותר מן הניצחון בוויכוח.
גם כאשר היו מחלוקות קשות, אנשים לא ויתרו על השקפת עולמם ולא העמידו פנים שהם מסכימים זה עם זה. אבל הם ידעו לחיות יחד.
כאשר אנשים נפגשים יום יום ורואים זה את זה, הם לומדים לראות קודם כול את האדם. הם מבינים שגם כאשר יש מחלוקת, עדיין מדובר בשכן, בחבר, ביהודי, באדם שחולק איתך את אותה מציאות. ההכרה הזאת מחייבת מידה בסיסית של כבוד.
החברה הישראלית איבדה במידה רבה את החכמה הפשוטה הזאת.
האוכלוסייה התפצלה למעגלים נפרדים: מערכות חינוך שונות, שכונות שונות ולעיתים גם כלי תקשורת שונים. כאשר אין מפגש יומיומי בין אנשים, ההיכרות נחלשת וההבנה ההדדית נפגעת.
אנשים מתחילים להכיר את שכניהם לא מתוך מפגש אישי, אלא דרך נאומים פוליטיים, כותרות בעיתונים ותוכניות טלוויזיה. כך שיח לגיטימי בין בעלי דעות שונות עלול להפוך למלחמה מילולית מתמשכת.
המציאות הזאת בולטת במיוחד לאחר אירועים קשים שבהם נהרגים חיילים או אזרחים. במקום תחושה של כאב ואחריות משותפים, אנו שומעים לעיתים האשמות המופנות כלפי יהודים אחרים, ובפרט כלפי תושבי יהודה ושומרון.
בכל אירוע המתרחש ביהודה ושומרון יש מי שממהרים לקבוע מראש מי האשם, עוד לפני שהתבררו העובדות. במקרים מסוימים, המתפרעים הערבים כמעט שאינם עומדים במרכז הביקורת, ואילו האחים היהודים הופכים מיד למטרה.
גישה כזאת צריכה להדאיג את כולנו.
אנו מרבים לדבר על סובלנות, על חמלה ועל כבוד האדם. אבל ערכים אלה צריכים להיות מופנים גם כלפי אחינו.
כאשר יהודי לומד תורה, שומר מצוות או מיישב את ארץ ישראל, אסור שהכבוד והסובלנות ייעלמו.
במשך דורות הייתה ארץ ישראל משאת נפשו של העם היהודי. אבותינו התפללו לשוב אליה, וחלקם נסעו חודשים ארוכים כדי לזכות לראות את אדמתה.
והנה, בדורנו יש מי שמדברים על ארץ ישראל רק במונחים של "שטחים", מתייחסים בבוז למתיישבים ולעיתים אף מציגים את עצם מסירותם של חיילים צעירים המגינים על המדינה באור שלילי.
הנטייה להאשים את עצמנו אינה חדשה.
לפני כמעט מאה שנה, בימי מאורעות תרצ"ו, כתב ברל כצנלסון במאמרו "היש עם בעמים":
"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?"
ברל כצנלסון הבין שכאשר השקפה אידיאולוגית נעשית חזקה מן האחווה הבסיסית, עלול להיווצר עיוות מוסרי. אדם עלול לגלות הבנה כלפי מי שפוגע בעמו, ובאותו זמן להתייחס בבוז לבני עמו.
היחס הקשה הזה מופנה כיום גם כלפי הציבור החרדי.
במקום שיח אמיתי אנו רואים לעיתים קרובות התלהמות באמצעות נאומים פוליטיים, כותרות בעיתונים, תוכניות סאטירה ורשתות חברתיות. בתקופות בחירות הסכנה גדולה עוד יותר, כאשר פוליטיקאים מחריפים את השסעים כדי להשיג קולות.
במרדף אחר כותרת או הישג פוליטי קצר טווח נאמרות לעיתים מילים קשות נגד מגזרים שלמים, בלי לחשוב על המחיר שהן עלולות לגבות.
הבעיה היא שלא תמיד מבינים עד כמה המילים הללו משפיעות גם מעבר לגבולות המדינה.
בעולם שבו הכול מתפרסם בתוך רגעים, קשה עוד לדבר על "פוליטיקה פנימית". כאשר איש ציבור בישראל תוקף ציבור שלם, הדברים עלולים להגיע בתוך דקות לכל העולם.
כלי תקשורת זרים עלולים לקחת אמירה שנאמרה במסגרת ויכוח פנימי ולהציג אותה כאילו היא מייצגת את מדינת ישראל כולה.
כך אירע כאשר העיתון Daily Telegraph פרסם ציטוטים של פוליטיקאים ישראלים באופן שיצר רושם שישראל מצדיקה פגיעה בילדים. לאחר מכן פורסמה הבהרה, אך הנזק כבר נעשה.
חז"ל הזהירו אותנו על כך כבר לפני אלפי שנים:
"חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם" (אבות א, יא)
חז"ל הבינו את כוחן של מילים. מילה שנאמרה אינה נשארת תמיד במקום שבו נאמרה. היא יכולה לעבור מאדם לאדם, להתפרסם, להתפרש באופן אחר ולהגיע למקומות שלא התכוונו אליהם.
מנהיג יכול להיות בטוח שכוונתו טובה, אבל מרגע שהדברים יצאו מפיו הוא כבר אינו שולט בדרך שבה ישתמשו בהם.
חיילי צה"ל, דיפלומטים ויהודים ברחבי העולם עלולים להתמודד עם התוצאות. אויבי ישראל יכולים להשתמש באמירות שנאמרו בתוך ישראל כדי לתקוף את המדינה, והקהילות היהודיות בתפוצות עלולות לשלם את המחיר.
לכן האחריות על הדיבור אינה רק עניין של נימוס. זו אחריות לאומית.
פרשת ראה מציבה לפנינו עיקרון חשוב גם בבניין האומה:
"כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה"
(דברים יב, ט)
אפשר לראות כאן סדר משמעותי: "המנוחה" קודמת ל"נחלה".
לפני שאנו זוכים לבנות את הנחלה, אנו זקוקים למנוחה. לא רק למנוחה גשמית, אלא גם ליכולת לחיות יחד, לכבד זה את זה ולשמור על שלום בתוך הבית.
ארץ חזקה אינה מספיקה אם החברה שבתוכה מלאה בשנאה ובמחלוקת שאינה יודעת גבולות.
הפרשה פותחת במילים:
"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"
(דברים יא, כו)
המילה "ראה" נאמרה בלשון יחיד, ואילו "לפניכם" בלשון רבים.
כל אדם רואה את המציאות מנקודת מבטו. כל קבוצה רואה את הדברים דרך העמדה שלה. אבל את התוצאה, הברכה או הקללה, כולנו מקבלים יחד.
זו אולי אחת הנקודות החשובות ביותר שעלינו לזכור.
אפשר לחלוק. אפשר להתווכח. אפשר להחזיק בהשקפות עולם שונות. אבל אסור לנו לשכוח שאנו עם אחד.
חז"ל אמרו בקידושין (ע ע"א): "כל הפוסל, במומו פוסל."
לפני שאדם ממהר לשפוט את האחר, ראוי שיביט גם פנימה וישאל את עצמו אם אין דבר שעליו לתקן.
במקום שבו כל צד רואה רק את חסרונותיו של הצד השני, אי אפשר לבנות חברה בריאה.
כדי לתקן את הדרוש תיקון עלינו לחזור אל חכמת האיפוק של התורה.
לא כל דבר חייבים לומר. לא כל מחלוקת חייבת להפוך למלחמה. ואם איננו יכולים לדבר זה עם זה בכבוד ובדרך ארץ, לפעמים השתיקה היא הבחירה הנכונה.
עלינו להפסיק לראות כל יהודי רק דרך התווית הפוליטית שלו. עלינו לדרוש ממנהיגינו אחריות וזהירות בדיבור. ובעיקר, עלינו ליצור יותר מפגשים ישירים בין אנשים שאינם מסכימים זה עם זה.
לפעמים הדרך לתקן את החברה אינה מתחילה בנאום גדול.
לפעמים היא מתחילה בשיחה פשוטה בין שני אנשים.
ולפעמים אפילו בדיבור על מזג האוויר.
כך חוזרים אל דרך ארץ, אל הכבוד ההדדי ואל האחריות ההדדית, שהם היסודות המאפשרים לעם ישראל להמשיך לחיות יחד.
