מרן החד"ה קוק שליט"א
מדבר בהתפעלות על מערכת העצבים בגוף האדם
לפני כמה שנים הגיעו לרבינו החד"ה קוק שליט"א לבקש ברכה עבור אדם שיש לו שיתוק בחצי פנים, [ונקרא בלשון הרפואה "שיתוק בעצב השביעי"].
ואמר רבינו שליט"א:
אי אפשר לדעת בזה כלום, פתאום אחד משתתק לו רבע מן הרגל, באותו אבר - חלק נעשה משותק, בלי שום הבנה, פתאום אחד אומר שהשתתק לו... אין שום הבנות בזה...
אבל [בסיפור כאן] זה "עצב"... זה לא ממש ה"וריד"... "עצבים" זה בכלל נושא דק מן הדק, שהוא מעבר בין גשמי לרוחני, הוא לא בדיוק גשמי כבר, זה "שיא ההרגשה", כל ההרגשה עוברת דרך העצב, הרגשה זה כבר "נשמה"...
הרי פרה לא "מרגישה" כיון שאין לה נשמה, היא לא תרגיש את זה, לא משמעותי אצלה שינוי חצי פנים... זה לא מובן [אצלה]... ברמה של פרה זה לא מובן... אמנם יש כאן ביולוגיה לפנינו... אבל זה לא "מורגש" [כלפי בהמה]...
למה? כי "עצב" זה דבר "דק", ורק אדם [יש לו קשר לזה], אדם זה אדם ["אדמה לעליון"], בהמה אין לה את ה"עצב" הזה, אין לה את הפיצוח הזה, אין לה את ההרגשה שהיא חצי אקליפטוס חצי אדם - בין זה לזה, [א"ה יתכן שמכוין רבינו שליט"א שהדצח"ם יש בהם דרגות ביניים ומיצוע כנודע, ואכמ"ל כעת, ובכלל זה פן נוסף שה"חי" הוא בין הצומח למדבר, וצע"ע], זה לא קיים אצלה כל זה, אין לה כזה מנגנון...
יש לה מנגנון של "חי", אבל לא של "עצב", עצב זה כבר "נשמה" זה הרגשות... אין לה הרגשות... וכי לבהמה יש הרגשה?!
[הבהמה היא בגדר] "חי מת", [א"ה, ועל יסוד זה אמרו בברכות (חי סע"א) "רשעים בחייהם קרויים מתים", כיון שנפלו למדרגת בהנה כמ"ש בשבת קנא ע"ב], זה לא הרגשה... תקרא לזה הרגשה חיצונית [בלבד, וזה מה שיש לה], אבל לא "חי" באמת...
עצב - זה [רק ב]אדם שיש בו כח דק מן הדק שאין אותו לבהמה, וממילא [כיון שזה ענין כ"כ דק ורוחני] אי אפשר לטפל בו... ורידים יש גם לבהמה, אמנם לא כמונו, אלא רק מינימום שבמינימום... עכ"ד מרן שליט"א.
נ"ב.
א. חז"ל אמרו (ברכות ס סע"א, ב"ק פה ע"א), עה"פ "ורפא ירפא" - "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאת".
ב. וידועה פלוגתת קמאי אי גם בחולי פנימי נאמר היתר זה, [ע' בתוס' ב"ק שם, שאילו נאמר רק "ורפא" הו"א שרק מכה הבאה בידי אדם מותר לרפאות, אבל כשמרפא חולי הבא ביד"ש נראה כסותר גזירת המלך, ולכך נאמר "ירפא". והאבן עזרא ורבינו בחיי (שמות כא, יט) כ', שנתנה רשות לרופאים לרפא רק מכות ופצעים שנראים מחוץ לגוף, אך חולי שבפנים הגוף רק ביד השם לרפאתו. וע"ע ברמב"ן הידוע (פ' בחקתי, כו, יא), ותשב"ץ ח"ג (סי' פב) וטור יו"ד (סי' שלו), ואבני נזר (חחו"מ סי' קלו), ואגרו"מ (או"ח ח"ג סי' צ, אה"ע ח"א סי' צט). ואכמ"ל].
ג. לאור דברי רבינו שליט"א נראה לבאר, שבכל אדם יש ב' חלקים, והם: החלק הפשוט שנקרא "בהמה דאדם", והחלק החשוב שהוא "אדם דאדם". [שמעתי ענין זה מרבינו שליט"א כמה פעמים דהיינו "אדם כי יקריב מכם" ר"ל את חלק הבהמה דאדם, ועמש"כ רבינו שליט"א בס' "עוטר ישראל בתפארה" (עמ' רצ), ובס' ימין ה' רוממה (עמ' רכג). והדברים עתיקים וארוכים].
ועיקר חלק "אדם דאדם" הוא ב"נשמה", [וכמודגש במאמר "מותר האדם מן הבהמה אין וכו' לבד הנשמה הטהורה וכו', וע' שבת (קנא ע"ב) אין חיה רעה שולטת באדם וכו', וע' יבמות (סג ע"ב) דדרשו את הפס' (בראשית ט, ו) "שופך דם האדם באדם" וכו', על מאן דלא עסיק בפו"ר דכתיבא בתר הכי באורייתא, והרי הזרע בא מן המח שהוא משכן הנשמה, ואין לך חלק "אדם דאדם" גדול מזה. ודו"ק. וע"ע בזוה"ק (פ' יתרו, ד"צ ע"א) דדריש בפסוקא הנ"ל דהיינו "צלם אלהים" שהוא בדמות אדם. ודו"ק], דכו"ע ידעי שאין בה מגע יד אדם בלתי ה' לבדו המחזיר נשמות לפגרים מתים.
ד. לאור האמור מתבאר, שעיקר הרשות לרופא לרפאת - הוא בחלק "בהמה דאדם", וביאור הדבר הוא, דכשם שגזירת ה' היא שהאדם ישלוט על הבהמה, [כמ"ש (בראשית ט, ב) "ומראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" וכו'], ה"ה בחלק "בהמה דאדם" שיש לאדם רשות להתעסק ברפואתו, [וגם בזה צריך "רשות", כיון דסו"ס הגוף כרוך עם הנשמה והיא ממלאת את כולו, וגם מצד מה שפרש"י דלא נימא רחמנא מחי ואיהו מסי].
ה. וכאן באה פלוגתת קמאי, אם גם בענינים פנימיים יש גדר "בהמה דאדם", שיש מקום לומר דכל שאינו חיצוני, סימנא מילתא שהוא קדוש טפי, ויותר שייך לחלק הנשמה.
ו. וכל זה שייך רק באברים הנראים לעין שבהן שייך לומר בחי' "בהמה דאדם", [פוק חזי בתענית (כא ע"ב) אמרו ליה לרב יהודה, איכא מותנא בחזירי, גזר תעניתא, נימא קסבר רב יהודה מכה משולחת ממין אחד משולחת מכל המינין, לא, שאני חזירי דדמיין מעייהו לבני אינשי, והלומד בפרק "אלו טריפות" ימצא הרבה כגון דא], אבל ה"עצב" שהוא ממש בגבול חומות הנשמה ולפנים כמ"ש רבינו שליט"א, בזה כבר לכו"ע לא שייך שתהיה יד אדם מגעת, ואם אין לו רשות והוא נוגע, הרי זה כופר במציאות הנ"ל, והיא כפירה באמונה, וכעין "מועל בהקדש" כמבואר.
ז. ואמר לי רבינו שליט"א כמה פעמים, שזה אחד הסיבות הגדולות שלו לכמה טיפולים משובשים המוצעים בשוק הרפואה, שיסודם בכפירה ביסוד הברור הנ"ל.
ח. לאור האמור יש לבאר טפי הא דב"בית עושי רצון ה'" אין חלק ונחלה לרופאים כלל ועיקר [כלשון הרמב"ן הידוע שם], כיון שזכו ואצלם נתעלה חלק "בהמה דאדם", ונעשה הכל בבחי' "אדם דאדם", ויש בזה דרגות אין סוף, [וצדיקים נשגבים זוכים למדרגה זו עד כדי שאין שולטת בהם רימה, ועמש"כ במק"א בענין שפתותיו דובבות בקבר], ונמצא שאין כאן רק דרגת אמונה - שאינם מסוגלים ללכת לבשר ודם כאשר ה' ניצב עליהם, אלא נוסף גם הוא מצב המוכרח מחמת עילוי הגברא, שכולו בבחי' "אדמה לעליון", ואין בו גדר "בהמי" כלל, ובכלל זה שהוא נתון להשגחה יתירה טפי מבעלי חיים [כידוע].
ט. וידוע היסוד היוצא מד' הרמב"ם (הל' דעות), שעיקר החלאים והמות באים על האדם מחמת תאוות האכילה, וגם ידוע דעיקר הרימה בקבר היא מחמת האכילה שאינה לש"ש, וכמ"ש (אבות פ"ב מ"ז) "מרבה בשר מרבה רימה". [וכתב בס' ליקוטי "חבר בן חיים" לפרש בזה מ"ש בפס' (שופטים יד, יד) "מהאוכל יצא מאכל" וכו', "מהאוכל" (מלרע) - דהיינו ממה שאדם אוכל לתאות נפש, נגרם שהוא יהיה "מאכל" בקבר, וכשאמרתי פירוש זה לרבינו שליט"א אמר בענות קדשו המופלגה, "אוי כמה עכברושים יבואו עלי בקבר"...].
י. ולאור האמור הני מילי כחדא אינון, כי הצדיקים שאין בהם חלק "בהמה דאדם", ואינם שייכים בתאוות גסות האכילה, ממילא הם שלמים בקבר, וזה בחי' מ"ש בברכות (שם) צדיקים במיתתן קרויים חיים, לא כן מאן דגרסה נפשו הבהמית לתאוה, שהוא מחזק את כח "בהמה דאדם" אצלו, ואוכף כח זה גם על קדושת "אדם דאדם" שבו, בבחי' "שפחה כי תרש גבירתה", וממילא אינו זוכה לשיור גופו בטהרה בקבר.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.