על אמת בפרסום. ספיח מל"ג בעומר

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

בשולי הדברים אודות רשב" והזוהר סיכמתי שהדבר היחיד שיצא מבורר הוא שהתורה מתחדשת בל עת  ובכך, שמקורן של מנהגי ההדלקות וההילולות לוט בערפל מבורך.

האמת היא שכל עניינו של יום וייחסו ליום פטירת רשב"י אינו מבורר דיו והוטרחו ליתן טעם בפנים לכאן ולכאן. (ושוב אני מבקש מחילה כנה מהיקרים שקשה להם עם הערעור על דברים שנדמו להם כיסוד ביהדות). והחיד"א כתב שהכל נובע מטעות סופר. שהיה כתוב של"ג בעומר הוא יום שמחת רשב"י וקיצרו המעתיקים וכתבו שמ' (במקום שמחתו. שבאותו היום סמכו רבו) וכך נתהוותה הטעות. (ושערי ויקיפדיה לא ננעלו).

לפני שאמשיך חשוב לי להדגיש שהגם שאולי ישמע שאני ביקורתי כלפי המנהגים החסידיים, אין הדבר כן כלל וכלל - כנאמן לשיטתי שהתורה מתחדשת בכל עת. נכון שאם הייתי חושב שהתורה מקובעת ואינה משתנה, הרי שהמסקנה היתה ברורה שחסידות אינה יהדות (וכבר הבאתי כאן המקורות ההלכתיים שספק גדול אם אפשר לקרוא בספרי החסידות כ'לימוד תורה' - ועימי תלון משוגתם).

המקובל לומר הוא שבזוהר כתוב שבל"ג בעומר נפטר הרשב"י, אבל למעיין בכתוב, רואים שהנכתב בזוהר הוא רק שני דברים. במקו"א (זוהר, ח"ד, רצ"א-רצ"ו) שביום אחד גילה לתלמידיו הרבה רזין (ואומרים בע"פ שהיה זה בל"ג בעומר) ובמקו"א (אדרא לפרשת האזינו רפ"ז, ב) נאמר שנפטר ב'ההוא יומא', אבל אין ביאור מהו אותו 'ההוא יומא' ומוסרים בע"פ שהכוונה לל"ג בעומר.

הקישור בין פטירת רשב"י לל"ג בעומר נסמך על נוסח אחד של עץ החיים (שידוע שאותו נוסח אינו מדויק דיו, אבל אכמ"ל). וכך נכתב שם (פרי עץ חיים, שער ספירת העומר, פ"ז): "והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר, כי הוא מתלמידי ר"ע שמתו בספירת העומר". אמנם, אחר מחילת כבוד האר"י שאפילו כזבוב איני לידו, הדברים תמוהים כשלעצמם, שהרי הגמ' (יבמות סב:) אומרת שרשב"י הוא מחמשת התלמידים ('רבותינו שבדרום') שנשתיירו אחרי מותו והעמידו התורה וכו' (כלומר, שלא נספה במגיפה). ייתכן שבשל קושי זה הושמטו הדברים באחדות מהמהדורות, אבל שערי תירוצים לא ננעלו ושמעתי ע"ז כו"כ יישובים.

לסיום. להלן העתק מכתבו של דב מעייני (היה מתלמידי ישיבת חברון היותר מפורסמים. המכתב מועתק מ'למדנות מוסר ואליטיזם' עמ' 244 בהערה), בו רואים איך מתייחס בחור ישיבה, שלא כל כך מכיר את עולם הספרדים והחסידים,לכל תופעת ל"ג בעומר. לא כדי להקטין את חשיבות ההדלקות והריקודים אני מביאו חלילה, אלא כדי לראות כמה המנהגים הללו, נראים זרים ומחודשים בעיני יהודי-של-פעם.

"להווי ידוע לך, כי יש פה בארץ מנהג של הדלקה בל"ג בעומר. ומה עושים?מדליקים אבוקה וכל בני המושב נקבצים לנגדה ושרים ורוקדים. מקורו של המנהג כנראה בקבלה ואף הוא ציביון אחר לגמרי היה לו...

ל"ג בעומר הוא יום ההילולא של רשב"י, יום פטירתו. ומובא בזוהר שתלמידיו היו באים על קברו ומדליקים נרות לזכר נשמתו והיו מבלים את היום כיומא דפגרא. המקובלים בימי האריז"ל הקדוש חידשו את המנהג ומימיהם נתפשט המנהג ע"י החסידים וכל כת דילהון ונעשה של כל העם. מאליו מובן איזה פרצוף הוא מקבל כבר עכשיו.והנה בעצם היום הזה מתאספים מכל הארץ, העיקר מחסידים הספרדים והיהודים הבוכרים על קברו של רשב"י בכפר מרון אצל צפת ועושים אבוקה גדולה ומדליקים נרות ושמן כל אשר ידם מגעת.

ונוהגים להשליך בגדים שונים אל תוך השרפה, חפצים בעלי ערך גם פתקאות בקשה. המנהג הזה אף כי רבים כנראה עמדו לנגדו מהגדולים בכל זאת נשאר בתקפו והמון העם מאמין בו ובסגולותיו, לפנים היה זה יום טוב של חסידים ואנשי מעשה, אבל עכשיו קבל אותו הצביון המתואר למעשה אשר ודאי אין לשמוח בו. כל קצווי הארץ באים שמה עם ילדים חולים, וקטנים אשר שמה מספרים ראשיהם בראשונה והשיער זורקים באש וכדומה. יוצאים בריקודים ומחולות, בקצרה החגיגה הזאת נערכה ברוב פאר והדר. הדלקות של אבוקות קטנות נעשות בכל הארץ, גם בחברון עשו אנשי העיר אבוקה אתמול בערב והזמינו את כל הישיבה. ההנהלה בעצמה עם הרב בראש לא נענתה להזמנה כלל, ותאמר שאין היא מודה בה לגמרי, אבל מבני הישיבה באו רבים לראות וגם אני הקטן בתוכם. עלו על הגג אחרי תפילת מעריב וידליקו אבוקה גדולה באמצע וישירו ניגון חסידי. מבלי משים נענו גם בני הישיבה למחול ויצאו רבים במחול סובב סביב האבוקה וזה היה מחזה נהדר, אבל מעט פראי ולא ריח יהדות נדף ממנו. בעיני זה לא מצא חן כלל אבל בכלל מעניין היה לראות. ובעיקר היה זה יום חג לילדים אשר הסתובבו בעיר ואבוקיות קטנות בידיהם ופניהם מלאים זיו ומפיקים נוגה".

 

חרדי בעולמו

נ.ב.

הערה: הכינוי הרווח, גם בפי החסידים, הוא  ל"ג בעומר - ולא ל"ג לעומר. (כמדומני שר' משה שפירא זצ"ל יישב לי פעם הדברים, אבל איני זוכר ואשמח לפתרון הקוראים).