האיש שלא שיחק את המשחק – וניצח את כולם

 

בעל הצינור השפע: על הצדיק רבי מרדכל׳ה מקרעטשניף כפר עט״ה – ועל סוד המשיכה שלא ניתן לזיוף.

איך רבי בלי פירמה, עם בדיחה שמסוכנת למערכת, דמעה שלא מתוזמנת ואבהות שלא מתחפשת – הפך בתוך זמן קצר לכתובת של מאות מאות.

מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך 

בעולם החסידות, שבו שושלות מפוארות, ייחוס משפחתי, והילה היסטורית משחקים תפקיד משמעותי, התרגלנו לחשוב שההנהגה עוברת במסלול ברור: שם, תואר, עבר, המשכיות. אבל מדי פעם קם צדיק שמפרק את הסדר הזה בשקט, בלי הצהרות, בלי קמפיינים, ובלי “יחסי ציבור”. כך בדיוק קרה עם הצדיק רבי מרדכל׳ה מקרעטשניף כפר עט״ה – מי שבתוך שבועות בודדים הפך לדמות שאלפים נוהרים לשמוע את תורתו, את תפילתו, ובעיקר את הנשמה הבוכה שלו.

רבי מרדכל׳ה לא הגיע מעמדת “הפירמה”. לא הוא זה שהציבור סימן מראש ככוכב הבא של שושלת קרעטשניף המפוארת. לא סביבו נבנו הציפיות, ולא שמו התנוסס בכותרות. ודווקא משום כך – ואולי רק משום כך – נפתח אצלו הצינור.

כי השפע, כך לימדו אותנו הצדיקים, אינו זורם דרך מי שמבקש להחזיק בו, אלא דרך מי שמוכן להיות כלי. ורבי מרדכל׳ה הוא כלי פתוח. לא מצוחצח, לא מבריק, אבל נקי. נקי מהצגות. נקי מחשבונות. נקי מהפער שבין הפה ללב.

כששומעים אותו מדבר, לא שומעים “דרשה”. שומעים אמת. אמת פשוטה, חודרת, כזו שלא מנסה להרשים אלא לגעת. הנוסח הוא נוסח קרעטשניף – מתיקות חסידית עמוקה, שורשית, עתיקה – אבל הלב פועם בקצב של ברסלב. לב בוכה, מבקש, מתגעגע. לב שלא מתבייש לומר “אני לא מושלם, אני מחפש”.

וזה סוד המשיכה. בדור עייף מהצגות, הציבור לא מחפש עוד “רבי” עם טון מושלם ועמידה מחושבת. הוא מחפש אדם. אדם שיש בו יראת שמים, אבל גם שבר. אדם שיודע תורה, אבל גם יודע לבכות. אדם שלא מדבר גבוהה-גבוהה על דבקות – אלא חי אותה, גם כשכואב.

בתפילות של רבי מרדכל׳ה אין מופע. יש רעד. קול של בכי שאינו מתוכנן. קול שיוצא ממקום עמוק, ומעורר אצל השומע את מה שהוא עצמו כבר שכח איך להרגיש. אנשים יוצאים מהתפילה לא עם “וואו איזה ניגון”, אלא עם דמעות בעיניים ותחושה שמישהו נגע להם בנשמה.

וזו בדיוק הנקודה שבה נוצר צינור השפע. לא שפע של הבטחות, לא שפע של סגולות זולות – אלא שפע של חיות. של חיבור. של אמת. אנשים מרגישים שאצל הצדיק הזה אפשר להיות מי שאתה באמת. בלי מסכות. בלי פחד. בלי לשחק תפקיד.

הציבור אוהב רעבי’ס עממיים, לא כי הם “פשוטים”, אלא כי הם שלמים. אחד בפה ואחד בלב – לא קיים אצלם. מה שהוא – זה הוא. וכשאין פער, השכינה שורה. וכשהשכינה שורה – השפע זורם.

ייתכן שדווקא העובדה שרבי מרדכל׳ה לא נשא על גבו את כובד הציפיות של הפירמה המשפחתית, אפשרה לו להיות נאמן לעצמו. לא להוכיח שהוא “ראוי”, אלא פשוט להיות. ובמקום שבו אדם מפסיק להוכיח – מתחיל לפעול.

וכך, בלי רעש, בלי מנגנונים, ובלי תכנון מוקדם, נוצרה מציאות פלאית: אלפים נוהרים. לא כי אמרו להם לבוא. אלא כי הלב שלהם הוביל אותם. כי משהו שם מרגיש אמיתי.

בדור של חיפוש, בלבול ועייפות רוחנית, צדיק כמו רבי מרדכל׳ה מקרעטשניף כפר עט״ה הוא תזכורת חיה: השפע לא שייך למי שמחזיק בו, אלא למי שמעביר אותו. והצינור – חייב להיות נקי.

ולפעמים, דווקא מי שפחות דיברו עליו – הוא זה שהקב״ה בחר לדבר דרכו.

והצינור שנשבר – השפע שדווקא משם פרץ

רבי מרדכל׳ה מקרעטשניף כפר עט״ה: היא אמת שלא מתחנפת, יחד עם בדיחה שמביאה דמעות, ואבא שמלמד חסידות בלי מילים

יש צדיקים שהלב נפתח אצלם מהדר, מהיופי, מההוד.

ויש צדיקים שהלב נשבר.

רבי מרדכל׳ה מקרעטשניף כפר עט״ה שייך לסוג השני. ולא במקרה.

מי שמבקש להבין למה תוך זמן קצר כל כך נוצר סביבו קהל עצום, חוצה מגזרים, גילאים וסגנונות – חייב להסכים להסתכל באמת: לא מדובר כאן ב”מותג חסידי”, לא בהמשך טבעי של פירמה משפחתית מפוארת, אלא במשהו הרבה יותר מסוכן – אמת חיה.

רבי מרדכל׳ה לא הגיע עטוף בגדלות חיצונית. הוא הגיע שבור. ומי שבא שבור – פוגש את השבורים. ומי שפוגש את השבורים – נוגע בנקודה הכי עמוקה של האדם.

בטיש שלו, למשל. מי שלא היה – לא יבין. ומי שהיה – מתקשה להסביר.

כי פתאום, באמצע אווירה של רוממות, יוצאת בדיחה. לפעמים חדה, לפעמים כמעט “לא ראויה” בעיניים חסידיות מהוקצעות. והקהל צוחק. ואז – דממה. כי הצחוק הזה לא נועד לברוח. הוא נועד לחדור.

הבדיחות של רבי מרדכל׳ה אינן בידור. הן סכין. סכין עדינה, שמקלפת את שכבות ההגנה של האדם. הוא צוחק – ואז מבין שצחק על עצמו. על השקרים הקטנים. על ההצגות. על הפער שבין מי שהוא למי שהוא מתאמץ להיראות. והאמת הזו, כשהיא באה עם חיוך – כואבת פי שניים. ומרפאה פי עשר.

זו הומור שנובע ממי שראה חושך. ממי שעבר ייסורים. לא תיאורטיים. לא “חינוכיים”. ייסורים אמיתיים. כאלה שלא מרבים לדבר עליהם, אבל הם נוכחים בכל מילה, בכל שתיקה, בכל דמעה חטופה בתפילה.

ורואים את זה בתפילות שלו. אין שם טכניקה. אין שליטה. יש איבוד שליטה. קול שנשבר לא כי צריך, אלא כי אין ברירה. קול של אדם שמכיר את המאבק מבפנים. וכשצדיק מתפלל ממקום כזה – הוא פותח שערים. לא בכוח. בזכות.

וכאן מתגלה הצינור. לא צינור מבריק, לא מלוטש – אלא כזה שכבר נסדק. ומהמקום הסדוק – השפע זורם.

אבל אולי הנקודה הכי מטלטלת נמצאת לא בטיש, ולא בתפילה – אלא בצד. בשקט. כשמסתכלים על הקשר שלו עם ה”נחמן’ל” שלו.

בדור שבו אבהות רוחנית ואבהות ביולוגית מתנגשות, בדור שבו הרבה “מנהיגים” יודעים להנהיג קהלים אבל לא תמיד יודעים להחזיק ילד – רבי מרדכל׳ה נותן שיעור בלי לומר מילה.

איך הוא לידו. איך הוא מדבר איתו. איך הוא מקשיב. איך הוא נוכח. לא אבא של פוסטר. אבא אמיתי. כזה שלא משתמש בילד שלו כסמל, אלא רואה בו נשמה. וכשרואים את זה – משהו בלב מתיישר.

כי פתאום מבינים: זה לא רבי שמדבר על חסידות. זה חסידות חיה. חסידות שמתחילה בבית. בקשר. ביכולת להיות גדול – ועדיין להיות אבא.

וזו אולי הסיבה העמוקה ביותר שהציבור נוהר. כי אנשים לא מחפשים עוד דמות להעריץ. הם מחפשים דמות שאפשר ללמוד ממנה איך להיות אדם. איך להיות אבא. איך להיות יהודי שלא מתבייש בכאב שלו, ולא מתחבא מאחורי תדמית.

רבי מרדכל׳ה הוא לא מושלם. והוא לא מנסה להיות. ודווקא משום כך – הוא מדויק. אחד בפה ואחד בלב? אצלו אין דבר כזה. הלב קודם. הפה רק מדביק פער.

ובדור של זיוף רוחני מתוחכם, שבו הכול נראה “נכון” אבל מרגיש ריק – האותנטיות הזו היא מהפכה. מסוכנת. מטלטלת. אבל מצילה.

כי השפע, בסופו של דבר, לא מחפש את הגדולים ביותר.

הוא מחפש את האמיתיים ביותר.

והסיפור הזה לא נעצר בדמות אחת – הוא מבשר משהו על הדור הבא.

כי הדור הבא לא מחפש “מנהיגים” במובן הישן. הוא לא מתרשם מטייטלים, משושלות, או מנוסחאות שעבדו פעם. זה דור שמזהה זיוף מקילומטר, ונחנק ממנו. הוא מחפש אמת חיה, קשר, נוכחות. מישהו שלא מדבר על כאב – אלא מדבר מתוכו.

הדור הבא גדל בעולם של שבר, של שאלות, של עומס רגשי. הוא לא צריך עוד תשובות מלוטשות, אלא מבוגר אחד אמיתי שלא נבהל מהמורכבות שלו. ולכן הוא נמשך לדמויות כמו רבי מרדכל׳ה: כאלה שמראים שאפשר להיות ירא שמים בלי להיות מנותק, אפשר להיות חסיד בלי לאבד אנושיות, ואפשר להיות אבא, מנהיג וצדיק – בלי לוותר על אמת פנימית.

זו הנהגה שלא מחנכת דרך מרחק – אלא דרך קשר.

והדור הבא, כך נראה, כבר בחר לאן הוא הולך