את מי אנחנו מכבדים באמת??
מאת:
חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ
ראיתי
שהאיר המעיר על נושא הכבוד ורדיפתו והשיב מה שהשיב, ע"ש.
בעיני
יש בלבלול בין כבוד אמיתי לתשומת לב ('צומי' בלשון העם) והעולם החליף בין הדברים.
מוכר לכל הסיפור עם אותו שהלך לעיר רחוקה לפגוש את בן דודו ובבואו שמה שאל עליו
וכל העונה לו אמר 'על מי אתה שואל, על הימח-שמויניק הזה? זה שעושה רק רע כל היום?'
וכו וכדו'. עד שנודע לו שבן דודו עלה לגדולה ומשמש כחבר עיריה ורבים רבים השונאים
אותו על התעמרותו בהם.
כשפגש
סופסוף את בן דודו התפאר הלה בפניו על גודל עשייתו ועל כמה סבל ומסירות הנפש הוא
צריך לטובת הציבור וכו'. האורח שאל אותו בזהירות 'מה באמת מניע אותך לעשות כל כך
הרבה עסקנות ופעילויות, הרי אתה ממש מוסר את נפשך כפשוטו?' ענה לו העסקן 'וכי
הכבוד קל הוא בעיניך? כולם מכבדים אותי בעיר הזאת!'. כשהיינו ילדים צחקנו למשמע
הבדיחה הזאת ולא ירדנו אל עומקה.
'כבוד'
הוא מושג 'כבד' מאוד. כבוד הוא יחס כבד-ראש למישהו. מתן מלוא היחס והמשקל למה שהוא
אומר ועושה. אנחנו יכולים לרכוש כבוד למישהו גם כשאין לנו קשר ישיר איתו, רק מהכרת
מעשיו ודבריו. באופן טבעי, כאשר מכבדים מישהו, נותנים לו את שימת הלב. לו, למשל,
היה נכנס לכאן ברגע זה ראש הממשלה, או האדמו"ר פלוני, האם הייתי מפסיק
מהקלדתי עכשיו? ממש ממש לא. אין להם שום ערך ומשקל בעיני ואין לי שום סיבה להפסיק
לעסוק בענייני. (בפועל, מן הסתם ילוו באנשי בטחון או במשבקים, כך שלא תהיה לי
ברירה אלא לפסוק ממלאכתי, אבל משלעצמי, ממש לא).
בשל
אותו כבוד מדומה, נעשים גם מעשים נוראיים. הרבה רוצחים ביצעו מעשים נוראיים בשל
אנשים שרצו להיות מפורסמים. זה אינו ניחוש או השערה, אלו דברים שהוכחו: רוצחים
גדולים עשו מעשיהן הנלוזים, כדי להיחקק בספרי ההיסטוריה.
לצערנו
הרב היחס לפרסום בעולמנו העכשווי הוא כל כך משמעותי עד שילדים גדלים עם רצון אחד:
להיות מפורסמים. מחלה זו הנה מחלה חדשה, ולא היתה מוכרת בעולם עד לימים אלה.
לפרסום רב הם קוראים 'כבוד', אבל כמובן שאין לזה ולכבוד אמיתי שום קשר כלל.
לכן,
הדברים הם כפשוטם ממש. האם כשאתה רואה מישהו רודף אחר הכבוד, אתה מכבד אותו בליבך
או בז לו בליבך? ואם אתה רואה מישהו שבאמת נחבא אל הכלים, האם ערכו יורד בעיניך,
או עולה??
אני
נזכר בשכן שהיה גר בסמוך אלינו, לפני ארבעים-חמישים שנה. ספרדי, בעל הבית, שלפי מראהו
נראה שעסק במלאכה פשוטה כלשהי. מעודי לא פגשתי איש נחמד-במהות כמותו. היה מקדים
חיוך וברכת 'בוקר טוב' לבבית לכל שכן שנקלע על דרכו ואם פעם נצרכת לבקש מהם משהו,
היה מזדרז ורץ וממהר לעשות הכל כדי שמבוקשך יענה על הצד היותר טוב. אין לי מושג מי
הוא מעבר לנ"ל, אבל תמיד הייתי משווה בדעתי (בעל כורחי, יש להודות) בינו לבין
השכן השני שהיה רב גדול ומוכר, הולך זקוף ואינו רואה אף אחד, מוקף תמיד במשמשים
ובמלחכי פינכה וכו'. את מי הערכתי בליבי, בתור ילד? בזמנו, לא העזתי לומר לעצמי
שהכבוד בליבי שמור לשכן הספרדי הבעל-בית, לעומת הוד קדושת הרב שליט"א, אבל
היום אני יודע וזוכר לטובה ובערגה את השכן הצנוע ואיני מוצא כבוד בליבי לרב
זצ"ל.
הטעות
בהבנת הכבוד מהו מביאה עד כדי אבסורדים ממש, ובל"נ אשלים בהמשך.
חרדי בעולמו
- - - - - - - - --
לא מוגה
להערות והארות ללא צרופות
וללא לינקים:
haredibe@gmail.com
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.