הרב ישראל אהרן קלצקין
ערב שבת קודש צו פרה תשפ"ד.
לידידיי ומכריי קוראי ומתענגי הגליון 'מעדני הפרשה'.
לפני שאספר את מעשה ההשגחה פרטית של בני, אספר מה שאירע לי ביום הפורים השתא ותראו כוחה של זעקה מעומק הלב.
השמש כבר החלה להתקרב ימה וכי ינטו צללי ערב אני מקבל שיחת טלפון מידידי ר' מוישי מילער, הוא מבקש ממני אם יש אפשרות שאקפוץ לביתו, שם יש מסיבת פורים מכובדת ויש כמה אורחים שטרם שמעו את קריאת המגילה.
זה היה אחרי שכבר קראתי כעשר פעמים את המגילה (5 בלילה ו-5 ביום), אורך הזמן נע בין 12 ל-16 דקות, תלוי בציבור השומעים, בבוקר מישהו העיר לי אחר הקריאה, כי ידוע לו מאז ומתמיד כי את עשרת בני המן קוראים בנשימה אחת, אך זה עתה הוא התוודע, שיש מנהג לקרא את כל המגילה בנשימה אחד, והוא שואל: מהיכן המקור למנהג זה ?
ביקשתי ממוישי את כתובתו, והווייז אמר לי כי זה מרחק נסיעה של 22 דקות (ב"ה לא היו פקקים בפורים זה), לא היה לי חשק להקדיש את השעה האחרונה של החג לנסיעה הלוך ושוב, אבל מה לא עושים בשביל חברים.
סיימתי את הקריאה ואני רוצה לשעוט לסעודת פורים שלי, אני נכנס לרכבי והרכב אינו מניע, מתברר שהמפתח האלקטרוני שבק חיים.
ומעשה שהיה כך היה, עד לפני כשלושה חדשים לא הוזקקתי למפתח כלל (המפתח הוא פלסטיק בגודל כרטיס אשראי), וכמעט שלא משתמשים בו, כי האפליקציה בטלפון הנייד מפעילה את הכל ואין צורך במפתח, וכשאני מתרחק מהרכב ד' אמות הדלתות ננעלות אוטומטי וכשאני מתקרב אליו הוא נפתח בפניי וכדומה (להבדיל: מזכיר את רבקה שהמים שעלו לקראתה).
אך אז, ביום שישי אחה"צ, מישהו התנגש ברכבי מהצד ומעך את הדלתות, כשביקשתי ללכת לתקן במוסך המקור, התחנן הבחור הפוגע, כי אלך אל מוסכניק משלנו, כי הוא לא רוצה לערב את הביטוח, המוסך של טסלה העריך את הנזק לכדי 18 אלף דולר, לעומת המוסכניק שגבה רק 3000 $ והבחור שילם את זה מכיסו, אבל אז התברר כי מעוצמת המכה השתבש משהו במרכיב האלקטרוני והאפליקציה לא מעבירה את האיתות להתנעת הרכב ועל כן אני מוכרח להסתובב תמיד עם המפתח בכיס, בלעדיו אינני יכול להתניע את הרכב וכבר אין לי את הפריווילגיה של ההנאה של פתיחת וסגירת הדלתות האוטומטית.
ובחזרה ליום הפורים ברחבת ביתו של מוישי, אני מוציא את המפתח ומנסה להתניע ואין תגובה, מתברר כי המפתח התבקע לשנים וגם הוא כרגע בבחינת 'עד דלא ידע'.
זה לא נעים כשזה קורה בסתם יום של חול, על אחת כמה וכמה בשעה כזאת נעלית של יום הקדוש.
ידעתי שאין לי כרגע שום מוצא אחר רק תפילה, נזכרתי בווארט שמו"ר ר' מרדכי דרוק זצ"ל היה משנן פעמים הרבה.
הגמ' בכתובות סב: מספרת, שבנו של רבינו הקדוש קידש אשה וכמנהג הימים ההם, נסע לישיבה ללמוד תורה למשך י"ב שנים, כשחזר, התברר שעקב ההמתנה הרבה, האשה נתעקרה ולא תוכל ללדת, אמר רבינו הקדוש: מה נעשה? יגרשנה? יאמרו: ענייה זו לשוא המתינה. ישא אשה נוספת? יאמרו, זו אשתו וזו זונתו, התפלל רבינו הקד' והיא נתרפאה ונפקדה בבנים.
שאל רבי מרדכי, הלא רואים כאן בבירור כי רבינו היה לו הכח להתפלל, מדוע אם כן, היה צריך את כל המשא ומתן שעשה, 'יגרשנה? ישא אחרת? וכו'', למה לא ניגש ישירות להתפלל ותיוושע?.
ותירץ: בדרך כלל, כל תפילה היא באה כתוספת להשתדלות, שהרי בתוך הלב מקוים שההשתדלות תועיל, ומתפללים שההשתדלות תועיל, אבל יש מצבים שאין מוצא, הכל חסום ושום השתדלות שיכולה להועיל אינה נראית לעין ואז מבינים ומכירים בכך, שרק תפילה יכולה לפרוץ את המחסום, וזה מה שרבינו הקדוש עשה, הוא ניתח את המצב והוכיח כי אין שום דרך אחרת והקב"ה חייב להושיע, שהרי אין מפלט.
ואז, צעקתי מנהמת ליבי תפילה קצרה, רבש"ע, אל תעזבני, אנא, אין לי כרגע שום מוצא, עשה שהרכב יתניע.
שלפתי את מכשיר הטלפון, פתחתי את האפליקציה, לחצתי על הפונקציה של נעילת הרכב ושוב פתחתי ואז הנס קרה, הרכב הותנע והגלגלים נעו קדימה.
אציין, כי פעולה זו כבר ניסיתי לבצע כמה וכמה פעמים, שהרי איתה אני נועל ופותח את הרכב ממרחק, אך הפעם זה עבד וזה ממשיך לעבוד עד עתה.
אם כבר הזכרתי את הרכב, הבוקר נכנסתי לבית כנסת בעירנו לפגוש את רב ביהכנ"ס בענין מסויים, כשסיימנו, הוא שואל אותי אם אני נוסע אולי לכיוון התלמוד תורה 'בית אברהם'? עניתי שאני נוסע הביתה והתלמוד תורה הנ"ל הוא מרחק דקות ספורות מביתי, מה הוא צריך שם?
ענה לי, שנכדו איחר את ההסעה לחיידר והוא יודה לי אם אוכל לעשות העיקוף ולקחת אותו לחיידר. עניתי 'בחפץ לב', מה יכול להיות יותר משמח מאשר לזכות על הבוקר בכזו מצווה מיוחדת שעל זה אמרו בגמ' 'נשי במאי זכיין'?
הילד יוצא אחרי ואני רואה אותו מסתובב על עקבותיו וחוזר פנימה לבית המדרש, הרב גם מתגורר צמוד לביהמ"ד, חשבתי שכנראה הילד שכח את הילקוט שלו בבית, אך לאחר דקה הסבא יוצא אלי ומתנצל בפניי ומסביר לי שנכדו הילד החמוד מסרב להיכנס לרכבי, משום שזה 'טסלה'.
פניתי לילד ושאלתי אותו: מה הבעיה ב'טסלה'? והילד הסביר לי שיש שם מסך עם אינטרנט והוא קיבל על עצמו שלא להיכנס לבית או רכב שיש אינטרנט.
חשתי אמפתיה לילד, שתיל רך, ששומע בתמימות את מה שאומרים לו וניזון מהרפש שקורא בעלון המטורלל שם ראיתי כתוב השבוע, שמי שמוצא סמארטפון, אינו צריך להכריז, כמו שציוותה תורתנו הקדושה, ובמקום ללכת ל'אבן הטוען' הוא טוען אבן בידו או פטיש ומשברה לרסיסים, או דוחפה ברגלו לביוב הסמוך ובמקום להאהיב על ילדי ישראל את התורה ולהראות את יופיה ודרכי הנועם שבה, מפטמים אותם בשטויות וקיצוניות, שעלול בבוא היום לפעול כבומרנג, שהרי כאשר יגדל, ויום אחד יגלה שעבדו עליו ואין שם נחש שנושך ולא פיל שדורס, כפי שתיארו לו זאת בכרטיסים הצבעוניים, זה יכול לגרום לו להקצין לצד השני.
הסברתי לסב, שאני כבר נוהג ברכב הזה 3 שנים ועד היום לא הרהרתי כלל בכך שיש שם אינטרנט, המסך משמש לי כמכשיר ניווט ותפעול הרכב בלבד ולילד אמרתי שעקרתי את האינטרנט ואין בעיה שיסע ברכב.
ובאמת, לא שיקרתי, האינטרנט עקור שם, כי הכל בראש ובראש שלי זה עקור.
זה הזכיר לי את הסיפור עם האברך שנסע עם חבירו ביום שישי לרחוץ בים בחוף הנפרד וראה מרחוק, בקטע שאין חוף מוכרז, יד מבצבצת מתוך המים, משמע מישהו טובע, לא חשב האברך לרגע, מיהר בשחיה לשם, תפס את היד ובזריזות הרים על כתפו, הוציא לחוף ושם כבר הגיעו כוחות ההצלה והמשיכו את הטיפול הרפואי באשה הזו שהציל ממות.
ביום ראשון שאל אותו החבר שלו, כל הסיפור ההוא, לא גרם לך הרהורים?
ענה האברך: אני החזקתי אותה עלי דקה ואתה כבר מחזיק אותה בראש 3 ימים. והמבין יבין.
יש לי עוד הרבה לכתוב בענין אך אינני רוצה להיסחף ואעצור כאן.
וכעת לסיפור ההשגחה פרטית שהבטחתי.
בני יחד עם 2 חברים, נסעו השנה לל"ג בעומר לארץ ישראל להשתטח במירון ביומא דהילולא של התנא הקדוש רבי שמעון בן יוחאי זי"ע ולמחרת ל"ג בעומר, י"ט באייר, עשו הדרך חזור עם עצירה בהונגריה, שם שכרו רכב קטן ונסעו לקברי צדיקים.
התוכנית היתה, לאחר קרעסטיר לנסוע לקאליב ומשם לשדה התעופה. כאשר נכנסו לרכב, עמד שם בחור חסר אונים וסיפר להם, כי הוא ניסה להזמין הסעה לשדה התעופה, אך הנהג לא הגיע וכעת הוא לא יודע מה לעשות ואין לו איך להגיע לשדה.
למרות שזה רכב זעיר, הסכימו הנוסעים להצטופף מאוד והזמינו אותו להצטרף איתם, יצאו לקאליב והגיעו לשם לפנות ערב, התפללו על ציונו של הרה"ק ר' אייזיק מקאליב זי"ע ולפתע נעצר רכב ויוצאים 5 צעירים חסידים וכשרואים את הארבעה הם צהלו ושרקו בהפתעה.
הם סיפרו כי הם נכדים של הרה"ק ר' משה מקאליב זצוק"ל, שטמון בבית החיים הנוסף שבעיירה, מרחק 10 דק' נסיעה, אותו בית החיים נהרס ברובו בימי המלחמה בשנות הת"ש, אך קברו של ר' משה והאוהל שמעליו לא נפגע, מאז בית החיים שומם ונעול ואין אפשרות להיכנס לשם ורק לאחרונה, אחר השתדלות גדולה, הצליחו לפעול שינתן להם רשות להיכנס לשם והיום היארצייט שלו והם יצאו מיוחד בטיסה מאר"י כדי להשתטח על ציונו ביום היארצייט.
אנחנו 5 מצאצאיו והתפללנו כל הדרך שהקב"ה יזכנו למצא עוד 5 יהודים, שנוכל לעלות על ציונו במנין, והנה אתם ארבעה והשומר של הציון ג"כ יהודי, שיסכים תמורת כמה שטרות להלביש כיפה ולהצטרף אליהם לנסיעה הקצרה וכך יצאו העשיריה לדרך, הגיעו לציונו הק' ובהתרגשות גדולה אמרו תהילים וקדיש על ציונו לאחר 80 שנה שלא נשמע קדיש באהלו.
אז הרהר בני בקול והבין, כי הקב"ה אינה לידם לקחת את הבחור הנז' מקרעסטיר תוך הצטופפות ברכב, כדי לזכות להשתתף במנין על ציון הצדיק, שנכדיו כל כך חפצו לבוא על ציונו במנין ביום היארצייט לפטירתו. זכותו יגן עלינו.
נ.ב. איך פרשת צו ופרה קשורים, הן בתוכן שמם והן באותיותיהם?
היכן בפרשתנו נלמד הדין של 'ארבעה חייבין להודות'? והיכן בפרשתנו הם מרומזים כל הארבעה?
היכן בברכת המזון אנו מודים במרומז על כל הארבעה שחייבין להודות עליהם?
כל זה ועוד בגליון 'מעדני הפרשה' שלפניכם. למדו ותהנו.
בברכת שבת שלום ומבורך וטהרה שלימה
ישראל אהרן קלצקין
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.