רגעים של השבוע - פרשת צו - פרה
הלימוד בכלא איך להחמיא / האיש שלא מוותר לעצמו כבר ארבעים שנה / התחושות שחייבים לזרוק מחוץ למחנה / הבדל בין אווירה אופטימית לאיפוק וסולידאריות
א. מחמאה בדרך נכונה
"לא ידעתי מה זו נתינה אמיתית, לא עזרתי לאף אחד, אלא תמיד הייתי בצד המקבל. ודווקא כאן למדתי את הבסיס - מהי נתינה, מדוע חשוב לתת וּלְמַה זוכה מי שנותן באמת. ובעיקר למדתי איך באמת להעניק מחמאות"...
אני מנסה כעת להיזכר כיצד הגענו אל הנושא, ובעיקר מה היה תוכן השיחה המרתקת במקום ובזמן בלתי צפוי - אבל רק את חלקו אני מצליח לשחזר, מהדברים ששמעתי ביום ראשון - פורים דפרזים, מאחורי סורגי הכלא הגדול.
סיימתי להקריא את "פרשת עמלק" מתוך ספר התורה שהבאתי עמי, וגם קריאת מגילת אסתר כבר מאחורינו, ובין לבין, עד שידידי איש החסד ר' שלמה דישקו שהביא איתו מאכלים רבים, יסדר בעזרת כמה אסירים את השולחן לסעודת החג - אחד האסירים שהתחבבתי עליו במהלך הביקורים בחגים במשך השנה, פתח איתי במונולוג מרתק על חייו, ובעיקר מה שלמד והפנים, ובעקבות כך - לפי דבריו - יחסיו עם בני ביתו השתנו לטובה לבלי הכר.
בתפקיד במקום שכזה, אני מבין שאת ההפרדה בין המעשה לאדם מוכרחים לעשות, וזה המוטו שמנחה אותנו - הבאים בשערי הכלא כדי לשהות עם האסירים היהודים. אנחנו פה בשביל לקבל את כולם, לאהוב ולעזור לכל אחד, ולא משנה אם מדובר בעבירה קטנה או גדולה. התפקיד הוא להביא את שמחת ואווירת החגים היהודיים, להשתדל להחדיר בהם ערכים שאיש מעולם לא עשה זאת, ולכן אולי הגיעו למה שהגיעו. אין אדם שלא מגיעה לו הזדמנות שנייה לתקן את מעשיו, והקב"ה הוא הרי רחום ועוזר לכל ילדיו, לא משנה לאיזה מקום נפלו והידרדרו.
"פה השקעתי רבות בלימוד והמון מחשבה עם עצמי, והבנתי כי מחמאה אמיתית עובדת בשני שלבים:
1. לחזור על המעשה הטוב שהאיש שלפניך עשה.
2. להחמיא רק בהקשר למעשה, ולא מחמאה כללית".
כאשר ראה שאני מעט מתקשה להבינו, שלף מיד דוגמה של מחמאה בין איש לאשתו, המספרת לו שטרחה והכינה ארוחת ערב:
1. 'איזה יופי, בישלת אוכל טעים ובשפע'.
2. 'תמיד ידעתי שאת בשלנית מיוחדת ומשקיעה'.
או אם ביקשת מבנך שיקנה בעבורך משהו בחנות:
1. 'הלכת לחנות וקנית בסבלנות כל מה שביקשתי'.
2. 'אתה כל כך מסודר ואחראי'!
רגע לפני שנטלנו ידיים לסעודה הוא אומר לי בחיוך: "כל אדם שנותן מעצמו זוכה להיות עדין יותר, ככל שאנו מצליחים יותר לשבח את האחר, תחושת הביטחון שלנו מתחזקת. כדאי להשקיע מאמץ כדי למצוא משהו חיובי אצל הזולת ולציין זאת בפניו. בעבודה כנה ואמיתית עם עצמנו - השינוי ההתנהגותי נותן את אותותיו מיידית. ואני אומר לך זאת מתוך ניסיון אישי"...
ב. הנשר הגדול
"אתה מן-הסתם מאלו שלומדים את הרמב"ם היומי מתחילת התקנה של הרבי", אמרתי לו אמש בשיחת הטלפון, והוא בחיוך מנסה להתחמק, ובעיקר לא עושה מזה עניין.
שלשום בשעות שבין הערב ללילה, זוגתי נכנסה לסלון ורואה אותי עם כוס ובקבוק ויסקי. "פורים היה ביום ראשון", היא אומרת, ומנסה להבין מה קורה פה. ואני מספר לה שלפני מספר דקות זכיתי יחד עם החברותא הקבועה דרך הטלפון - לסיים את הרמב"ם. וזו שמחה גדולה. לחיים!
"כשאני חושב במבט לאחור, הפרשנות האישית שלי לכך שהרבי דיבר על זה שוב ושוב, בכל הזדמנות ומזוויות שונות, ובעקביות גדולה - היא, כי זה בהחלט לא דבר פשוט, לחנך אלפי אנשים, לקחת על-עצמם, לימוד יום-יומי, של שלושה פרקים ברמב"ם".
אמש אני מטלפן לידיד בית אבא, הרה"ח ר' מולע ליפסקר מארה"ב, כדי לעדכנו בקשר לעניין חסד שביקש השבוע ממני לסדר, במסגרת פעילות הצדקה שהוא פועל עשרות בשנים, בתפקידו בהנהלת ארגון החסד הגדול והוותיק בעולם "כולל חב"ד".
הוא נשמע נינוח, לאחר עבודה מאומצת וגדולה של הסיוע לאלמנות ויתומים, קשישים וגלמודים לכבוד חג הפורים שחלף, וימים ספורים לפני העבודה הגדולה במיוחד של הצדקות הרבות לקראת חג הפסח.
שיחתנו עוברת אל תקנת הרבי, שהחלה בימים אלו, בדיוק לפני ארבעים שנה. והוא, כמו רבים וטובים, מאז ועד היום ועד מאה ועשרים - לא עולה על יצועו עד שלא סיים לימוד 3 פרקים של הרמב"ם, לפי הסדר המסודר. אומנם יש גם מסלול של פרק אחד, וסדר לימוד ב'ספר המצוות' לילדים ולנשים - אך אלו שמקפידים לנהוג כפי הרבי, אכן לומדים 3 פרקים, ובכך מסיימים זאת בכל שנה מחדש.
"ראיתי פעמים רבות את הרבי נכנס אל הרכב לנסיעה לאוהל הק', ובידו ספר הרמב"ם, בו למד כל משך נסיעתו" - הוא משתף אותי בזכרונותיו, בהם נזכר מתוך ערגה מצד אחד, ובשמחה מצד שני, על הזכות לקבוע עיתים לתורה, זאת בנוסף לשיעורים הקבועים של חת"ת, חסידות ועוד.
ג. הדשן במשכן הפרטי
אלו היו מהחוויות הילדותיות שנחקקות בלב לכל החיים: יד ביד אני פוסע עם להבדיל בין חיים לחיים, סבי אהובי ע"ה, והוא מפליג להיסטוריה של ירושלים העתיקה, שהורתו ולידתו בין חומותיה, סמוך ונראה למקום המקדש.
אני לא זוכר אם עברנו ממש במקום המדובר והוא הצביע על האזור המשוער, או רק טיילנו בשכונת 'בית ישראל' הסמוכה, אך את זה אני זוכר בוודאות, כי באותה עת הוא סיפר לי כי על השטח שעליו נסלל הרחוב הראשי שנקרא בזמננו 'שדרות חיים בר לב', הוא המקום בו היו מפנים את הדשן מבית המקדש שהיה בתוך חומות העיר העתיקה הסמוכה מאוד לאזור זה, כפי שקיבל במסורת מאבותיו ורבותיו - שמועה שעברה מדור דור.
ובדמיוני, כהנים באשמורת המוקדמת של הבוקר, מקיימים את המצווה הראשונה המופיעה השבוע בפרשתנו - פרשת צו: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו, והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח, ושמו אצל המזבח. ופשט את בגדיו, ולבש בגדים אחרים, והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".
אנו אומרים זאת כל בוקר בתחילת התפילה, ולמדנו זאת אמש ברמב"ם, כאשר הוא מונה את כל רמ"ח מצוות עשה שבתורה.
תרומת הדשן היא מצוות עשה הראשונה במקדש מדי יום ביומו, כשהכהן מוריד חלק מן הדשן, שהוא אפר הקרבנות מתוך המוקד שעל גבי המזבח ונותנו על רצפת העזרה במזרחו של כבש המזבח. וכאשר הצטברה כמות גדולה של אפר היו מפנים אותה - לאחר תרומת הדשן - אל מקום מיוחד שמחוץ למחנה.
הרי מובן הוא, שאם מצטברת פסולת צריכים לפנותה, אך מדוע היא מצוינת כמצווה, ולא כמו נקיון בית המקדש שהיא מובנת מאליה, גם בלי לכותבה ולצוות עליה במפורש?
בחיינו צריכים להיות שמחים ומאושרים, אך ישנם רגעים בהם איננו שמחים, ואנו חווים תחושות אחרות. תחושות אלו כמוהן כ'דשן'. הן פסולת שצריכים להתפטר ממנה.
וכך מסביר על כך האדמו"ר הזקן, הסבר נפלא:
הדבר מרמז על שתי תחושות וכיצד יש להתייחס אליהן.
הראשונה היא תחושת המרירות. כאשר האדם ממורמר על מצבו, והוא שואף לשינוי. למרות שגם זו לא תחושה לא טובה שכן יש לעבוד את ה' בשמחה, הרי שאפשר להשאיר אותה 'ליד המזבח': אפשר להשתמש בה, שכן בסופו של דבר היא מעוררת את האדם להשתפר ולשאוף מעלה.
השנייה היא תחושת העצבות, הגורמת לאדם לחוש מדוכא ועצוב ממצבו. עליה נאמר "והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה!" אין בהם, בעצבות ובדיכאון, שום דבר טוב. יש להוציא ולבער אותם מקרבנו.
ולתמונת השבוע שלי: שמחה ועצב שהתערבבו
לרגע, התחושה הייתה כמו לפני כחמשה חודשים: שמחת תורה בישראל - שמיני עצרת כאן.
טיפין-טיפין מגיעות ידיעות שונות ומשונות. מספר הנפגעים מתעדכן משומרי הבניין הלא יהודים, או נציגים רשמיים שונים המגיעים בבהילות, וכמו כל אחד, אני מבין מיד, שהחג הגדול והמשמח, אליו טרחנו וחיכינו - יהיה שונה בהתאם למצב שהתרחש.
במוצאי השבת שחלפה - לאחר התפילה, מיהרתי לביתי להבדיל מקודש לחול, משבת לפורים, מאווירה אופטימית לכזו המאופקת ומשדרת סולידאריות, ושלחתי לתפוצה נרחבת את ההודעה הבאה: "לאור יום האבל שהוכרז ברוסיה, בעקבות טבח המוני על-ידי טרוריסטים בליל שבת קודש במוסקבה, שיגר כעת רבה הראשי של רוסיה הגאון רבי בערל לאזאר שליט"א, הוראה לכלל הקהילות ברוסיה, להשבית את כל האירועים המוזיקאליים בחג הפורים. לצד הגברת הפעילות לקיום בהידור כל מצוות החג, בהם קריאת המגילה, משלוחי מנות ובמיוחד מתנות לאביונים לנזקקים, לכל יהודי באשר הוא, כולל בתי רפואה ובתי סוהר".
פיגוע הטרור הנורא בליל שבת ב'קרסנוגורסק' שבמחוז הבירה מוסקבה, הטיל אימה וזעזוע על תושבי העיר, יהודים ושאינם יהודים כאחד. ולאחר התארגנות קלה בבית, חזרתי אל בית הכנסת המרכזי "מארינה רושצ'ה", שם התאגדו יהודים מכל רחבי מוסקבה לחגוג את פורים, ותחושה מעורבת של שמחה ועצב ניכרה על למי כולם.
עברנו גם את שושן פורים ונסעתי אל המקום, כדי לראות ולנסות להבין מקרוב יותר, מה ואיך היה שם, עת הגיעו ארבעה מחבלים, ותוך דקות ספורות הצליחו לעשות חורבן גדול כל-כך. מספר נפגעים בלתי נתפס, והרס גדול מאד לבניין שהוא בלתי מובן - ורק נתן קצת פרופורציה לראות את הנסים הגדולים בארצנו הקדושה, שמחבלים צמאי דם שורצים בכל מקום, ובכל זאת - בחסדי שמים גדולים - הם לא מצליחים לבצע את זממם.
ככל שהתקרבתי ל'קרסנוגורסק', ראיתי את זרי הפרחים הרבים, ובעיקר בובות מסוגים וגדלים שונים, הממלאים את המקום, כאות אבל והזדהות. לאחר שהחניתי והתקרבתי, התרגשתי לראות הורים עם ילדים קטנים הבאים למקום, עם נר או פרח. בובה או ציור - דרך חינוכית לסובלנות ושלום, לצד תקיפות ולוחמה בלתי מתפשרת נגד טרוריסטים, כפי שהשלטון כאן נוהג ביד חזקה ותקיפה, בלי התפעלות מה יאמרו ומה יכתבו.
ריח שריפה נישא בחלל האוויר, גלגל הענק בלונה פארק הסמוך, הסתובב ריק ממטיילים; אווירה קדורנית בכל האזור, הגדוש בכוחות בטחון, ונציגי כלי תקשורת שעטו עליי - בעל חזות חריגה יחסית משאר ההמונים הגודשים את המקום, וניסו לשווא להוציא ממני כמה מילים.
מתוך ספר תהלים קראתי מספר מזמורים, להצלחת כוחות המחפשים בין ההריסות, את הנעדרים, לרפואת הפצועים, ובתקווה שכבר יבואו הימים ש"לא יהיה שם רעב ולא מלחמה" - כדברי הרמב"ם בשיעור האחרון של מחזור זה, כפי שנלמד אותו יום - השבוע ביום שלישי.
גוט שבת!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.