אחר מיטתו של הגר"ש קוק זצ"ל

 

מאת: חֲרֵדִי בְּעוֹלָמוֹ

 

איני מקוראי העיתונים והשבועונים ומלבד החינמון המחולק על סף דלתי בימי שלישי, אני ניזון בעיקר ממה שמזדמן לפני.

השבוע הביא לי אברך כמשמעו את היתד בו ביכו את הגר"ש קוק זצ"ל, רבה של רחובות. האברך המדובר הינו 'לבן' ש'נשרף' (כלומר, הפך מסרוג לשחור). את ילדותו ובחרותו עשה במסגרות של המזרחי ושם היה תלמידו של הגר"ש זצ"ל.

בשונה מרמי"ם שחורים שהועסקו בזמנו בישיבות תיכוניות - עד שהללו הבינו שהם עמלים לא להם והחליפו את כל הרמי"ם ברמי"ם 'משלהם' (כמו תמיד לתופעת 'אנחנו' יש משקל מעל ומעבר להיגיון ובגיוס הרמי"ם 'שלהם' הם הורידו את רמת לימודי הגמרא אל עברי פי פחת, עד שלימוד הגמרא הפך לזרא - עד עצם היום הזה - בכל הישיבות התיכוניות). מ"מ, בשונה מרמי"ם חרדים שהיו חרדים ורק 'עבדו אצל המזרוחניקעס' הגר"ש קוק זצ"ל היה מזרוחיק-בעצם. הדברים היו ניכרים בעיקר בכינוסי יום העצמאות, יום ירושלים וכדו' שהרמי"ם החרדים היו מתכנסים בפינתם (אם לא חלו בדיוק באותו יום) ואילו הגר"ש היה נואם נאומים חוצבי להבות אש על תקומת מדינת ישראל וכו' וכדו'.

חשוב לזכור שבאותם ימים עדיין לא היה ברור וחצוי כל כך ההפרש בין סרוגים לשחורים. המושג של 'חרדים' הינו מודרני למדי ולקח הרבה שנים, עד שנעשו כשתי רשויות. בעת שעיתון הצופה (בטאונה של מפלגת המזרחי) החל לצאת לאור (1937) שיבח מאמר המערכת שלו את יום חגה של היהדות החרדית בישראל, שסוף סוף קם לה עיתון. עדיין, כמעט לא מצינו חרדים שנאמו במסיבות חג העצמות. הובאו כאן כמה פעמים תמונות וידיעות על רבעס חסידיים שאחזו מהמדינה וגם כיום הנה פסק הרב מאזוז שהאומר תחנון ביום ירושלים, ככופר בטובתו של מקום.

עמדתו של הגר"ש היתה מזרחי מובהקת. עד שכאשר הגיש את מועמדותו לרבנות טבריה, חברו כל החרדים נגדו והעדיפו על פניו את הרב א.ד. אוירבך (שהעיד על עצמו 'אני באמצע. לא שחור ולא לבן'...). למזלו - ולמגינת ליבו - לא רחק היום בו דודו הרב ש.ז. קוק דרחובות נלב"ע בתאונה מחרידה (יחד עם כל משפחתו) ובכוח רגשות האבל והניחום למשפחת קוק האבלה, סתמו החרדים את עיניהם ואפם ואיפשרו לו להיבחר לרבנות העיר.

מאז, למד הגר"ש באיזה צד מרוחה חמאתו והוא הלך יותר ויותר לכיוון החרדי, עד אשר צעירי הצאן בטוחים שעל ברכי החרדיות גדל וגידל האיש.

אישית, אני חב לו הכרת הטוב. סיפרתי כאן איך למדתי באורח בלתי צפוי על מפת העורקים המשתרגים על מצחו של אדם (האמת היא שעד שהלה לא צרח עלי בכל כוחו, לא ידעתי שיש כל כך הרבה נתיבי דם על מצחו של אדם. גם זאת למדתי מאדם גדול).

בכל אופן, באותה הזדמנות ישב עימנו גם הגר"ש. בכניסתי שמחתי לראותו, משום שהוא נודע בנועם הליכותיו. מעצם נוכחותו הסקתי שעומד להתקיים כאן תהליך של גישור. הבעיה היתה סבוכה, משום ששותפי דאז שלח אותי ללוות כספים מאנשים שהיו בעצם 'שלו' (כלומר אחרי שהוא לווה מהם באופן אישי, הוא 'המליץ עלי' שאקבל מהם הלוואה) וגם שלפני פרידתנו השותף הנכבד עשה סיבוב אצל התורמים שתרמו בשל הכרותם אותי ואת אבי והלה 'אסף מהם' את התרומות שהבטיחו לי, כך שגם נשארתי עם החובות וגם לא יכולתי לקבל את עזרת התורמים 'שלי'.

משום כבוד בית אביו יכולת גיוס הכספים של שותפי היתה פי עשר משלי (אני בכלל מעולם לא עסקתי בדברים כאלה) והנחתי שהפתרון שהם יחפשו יהיה בכיוון של 'לבינתיים אתה תגלגל את הכספים ובסוף הוא יחזיר אותם'.

כפי שסיפרתי כאן, לא התקיים דיון בכלל. הישיבה התחילה והסתיימה בצעקות עלי. לשבחו של הגר"ש יאמר שהוא ניסה בכל כוחו הדל  - לעומת עוצמתו של אחד מגדולי הדור - להשקיטו ולהציע שאולי ישמעו את הצד שלי (הגם שכבר נסתתמו טענותי לחלוטין) וגם אחרי שהצעקות הסתיימו (היה דבר כזה?) הוא ליווה אותי וכמעט התנצל על האירוע.

באותה הזדמנות למדתי שאדם יכול להיות מגדולי הדור ועדיין להיות אחוז לחלוטין בשבי של 'אנחנו' כלשהו (במקרה זה 'אנחנו בני משפחת האצולה פלונית') וגם למדתי שיכול בן אדם לשמור על ציביון רוחו האנושית, גם כשאין בידו לפעול מאומה בפועל. הגר"ש לא עזר לי במאומה, לא באותו אירוע ולא בעקבותיו, אבל ראיתי בן אדם שמצטער ומתנצל על עוול שלא הוא עשה.

מבחינתי, גם אם הוא נשאר מזרוחניק בתוככי נשמתו, בן מעלה הוא. פחות סביר בעיני שבשערי גן עדן ממיינים את הנכנסים לפי מחשבותיהם על מעשי זולתם.

- - - -

בימים אלו, בהם לובשי שחורים ומתעטפי שחורים, מכים באגרוף רשע, את שאינם אוחזים את רבם לרבן של כל ישראל (אם לא למעלה לכך, כידוע למי שאינו עוצם עיניו), נכון לזכור את אותם אנוסים, שאין ביכולתם להיאבק ברוע שמיוצג ע"י הסמכות הגבוה ביותר בעיניהם.

איני דן את אותם אנוסים (מה יעשה גערר מתפקח? יעזוב ביתו משפחתו? הרי דמו יותר אם רק יעז להרהר בכך).

איני דן גם את אותם שמרכינים ראשם בפני השררה - בעיקר כאשר היא מתיימרת להיות סמכות הרבש"ע.

אני דן רק את עצמי. האם עשיתי די כדי לעצור, עד כמה שאפשר את הרשע והפשע הזה? האם אכן אשאר נאמן לעצמי ובעת מבחן אסרב לתת כוחי, קולי אוני והוני לעושי רשעה ולשותפיהם-שבשתיקה?

ימים ידברו

 

חרדי בעולמו