גדולומטר או מה למדתי (ב')

מאת: חרדי בעולמו

 

התחלתי לכתוב כאן על מה למדתי מרבותי וכלה הגיליון.

אחת התובנות שהכתה בי חזק, היתה ההבנה שאדם יכול להיות 'גדול מאוד' בתחום מסוים וממש לא, בתחום אחר. אקמץ בה במילים ורק אספר על ת"ח עצום ונשגב, משרידי תלמידי החזו"א, שזכיתי ללמוד עימו כמה שנים. אספר את צִדָּיו החיוביים ובזה אסתפק.

ההכרות איתו התחילה בדרך שרק הקב"ה יודע להתוות. ר' מרדכי (אמרתי פעם שאני מרשה לעצמי כאן קצת 'חופש ספרותי') רצה להתרחק משאונה של עיר ובחר 'להתחבא' בתוך ישיבה גדולה, שנתנה לו חדר. איכשהו שמעתי השמועה שספון כאן ת"ח עצום שלומד כל היום. ביררתי והסתבר לי שהלה הוא ממש מרא דשמעתתא בכמה סוגיות ונושאים בש"ס שאין רבים שעוסקים בזה. למעשה, יש חלקים בש"ס שכל לומד רציני אינו עובר אותם ללא לימוד בתורתו (מעבר לכך שאין ת"ח שאינו משתמש בספרים שהלה ביקר והאדיר). על אף הסתגרותו, החלטתי לנסות להתקרב אליו. מצאתי אותו בחדרו. זה היה חדר של ארבע מיטות פנימיה, ששלשה מהן היו 'קבורות' תחת ערימות ספרים שהלה השתמש, ועוד כמה שולחנות עמוסים ספרים וכת"י וכסא יחיד. ראיתי שהוא עוסק באיזו סוגיה 'נידחת' ושאלתי אותו משהו. התפתחה שיחה וממנה צמח שבכל עת שהיה לי זמן, הייתי קופץ אליו ומדברים בלימוד. לא ארכו הימים וקיבענו את ההסדר הזה: אני בא אליו בעת שאפשרי לי ומצטרף לסוגיה בה הוא עוסק באותו רגע. הלימוד איתו היה מרתק מאין כמוהו. כמות הידע שלו, הלמדנות שלו וההתעקשות שלו שלא לוותר עד הסוף, היו מופלאים בעיני.

שמתי לב שבעצם אפשר לבוא אליו בכל שעה. לא היתה שעה ביממה (למעט וותיקין) שהוא לא היה ישוב על כסאו ולומד (או כותב). במהרה הסתבר לי שהלה עולה על מיטתו אך ורק אם הוא חולה. באופן נורמלי, הוא ממשיך ללמוד עד שהגוף שלו מכריע אותו והוא נרדם-על-כרחו. לא הבנתי את זה (עליו ועל עוד כמה מופלאים) איך ייתכן שבנאדם 'גמור לגמרי', עיניו פקוחות בקושי וממשיך לדבר בלימוד ברמה שלא היתה מביישת ת"ח עצומים, כשהם בשיא ערנותם. עדיין אין לי פשט בזה, אבל המציאות היתה שלפעמים הוא היה נרדם תוך כדי לִמּוּדֵנוּ ובהקיצו, כעבור זמן לא רב, המשיך ללמוד, כאילו לא קרה כלום.

כפי שסיפרתי כאן, לי אישית היו כמה תחומי עיסוק (כובעים רבים חבשתי לראשי בחיי. יש שיאמרו, במידה לא מבוטלת של צדק, שכל כובע שאחבוש, יהיה גם 'כובע טמבל') והיהודי המדובר היה לו בראש אך ורק תורה תורה ותורה. אחרי שהתקרבנו, שיתפתי אותו לפעמים בשאלות ולבטים שהיו לי ונוכחתי שיש לו ראיה 'מיוחדת' ולא שגרתית על נושאים שעלו. אתן דוגמה. באחת הפעמים עלתה שאלה (לא שלי) של הוצאה כספית גדולה לצורך נחוץ והפניתי את השאלה ל'גדול' שִׁגְרָתִי. הלה אמר לי שהוא חושש מפני 'מה יאמרו' ושזה עלול להזיק להם לתרומות, כיוון שאנשים יחשבו שמוציאים את הכסף בלי לחשוב היטב. 'אתה קרוב לר' מרדכי, תשאל אותו' סיים. שאלתי. תשובתו של ר' מרדכי היתה "אין דבר כזה מה יאמרו. מה יאמרו מי? החכמים? הם יגידו שהממונים בוודאי שקלו והחליטו נכון. אלא מי? מה יאמרו הטיפשים? תמלא ימיך בריצוי הטיפשים, והם ישארו טיפשים'. חד וחלק. אמרתי לו שפלוני הגדול סבר שיש שאלה של 'מה יאמרו' והוא ענה לי 'אם ככה, אז תשאל את ר' חיים גריינימן, הוא מבין בכספים ואנשים'. (להשלים הסיפור. הלכתי לר' חיים ותשובתו היתה, כמעט בטרם סיימתי לדבר, 'אין בזה מה יאמרו'. יוזכר שאין למדים הלכה מפי מעשה).

בכל אופן, מדובר בת"ח בקנה מידה נדיר. האם הוא מפורסם? לא (אבל זה ממש לא סימן שאינו גדול. כמעט אדרבה) האם תורתו מפורסמת? אין כמעט ת"ח שתורתו יותר נפוצה בדורנו. האם המשכתי לשאול אותו? בלימוד כן, בעוה"ז - ממש לא. לשבחו יאמר, שכמו גדול אמיתי, הוא ידע לאמר 'איני יודע', ולא תמיד היה נחרץ כבאותה פעם.

'מקובלנו מרבותינו. מי שעומד, חושב על הרגליים שלו' זה היה משפט הראשון ששמעתי ממו"ר ר' משה שפירא זצ"ל. הדבר היה עקב איחורי בכמה שניות לשיעור בנפש החיים שבדיוק התחיל. כידוע, בשביל להכנס לשיעור משיעוריו, היית צריך להיות 'מוזמן' והוא ידע כל שומע בשמו ועניינו. לא ידעתי שאיחור של שניות משמעותי (אז), ולא העליתי על דעתי שלא הכינו לי כסא, אבל כך היה. נעמדתי איפוא לצד הדלת להקשיב משם. ר' משה, התחיל 'על השניה' אבל המשפט הראשון שאמר היה המשפט הנ"ל. ואז הוסיף 'לך, תביא לעצמך כסא, נחכה לך כאן'.

אז כן, הרבה למדתי מר' משה (שמאז עזבנו השאירנו באין מנחם. ממש אין עם מי לדבר), אבל הדבר הראשון והנזכר הוא שצריך לחשוב על השומעים. שצריך לדאוג לטובתם ולנוחותם הפיזית - עוד לפני שאתה מרביץ בהם תורה ומחשבה.

מי יתן לנו תמורתו.

 

חרדי בעולמו