תמונת השבוע שלי: אסון בלתי נתפס ביום החג

 

תמונת השבוע שלי: אסון בלתי נתפס ביום החג

תאריך: היום, יום שישי לפנות בוקר - ל"ג בעומר ה'תשפ"א

מיקום: בעיר צפת, מול 'הר מירון'

בשעה הקרובה יפציע השחר החדש של היום הקדוש "ל"ג בעומר", וכמו רבים בעולם כולו ובמיוחד באזור זה של הגליל העליון בארץ הקודש - השינה ממני והלאה. צופה אני מבעד לחלון החדר אל מול הנוף הקסום של הר מירון הנשקף במלוא הדרו. ההר כולו מואר, אך קולות השמחה שהיו נשמעים ממנו בעוז ובשמחה - אינם, כבר בשנה השניה ברציפות. 

בשנה שחלפה, ליוותה אותי אישית אכזבה מרה, עת ארץ הקודש היתה סגורה ומסוגרת לחפצים לבקר בה. ולא רק לנו - תושבי חו"ל, אלא הרי אף לדרים בה, כמעט ולא התאפשר הדבר - בתקופה שהקרונה הייתה בעיצומה. ואפילו בני ביתי, שמטבע הדברים רוצים שאשאר איתם, אך גם להם כאב חוסר היכולת שלי לטוס לשם כך ולעלות מירונה, כמימים ימימה, מאז עומדי על דעתי בילדותי בעיר הקודש ירושלים, בה קיבלתי את 'חמצן מירון' הישר לוורידיי, ואף עם השנים שחלפו ובגרו, זכיתי בס"ד מדי שנה לטוס במיוחד להילולא רבה זו. 

ההכנות לקראת ל"ג בעומר, מגוונות ושונות אצל כל אלו הקשורים לתנא האלוקי רשב"י.

הצדיקים העוסקים בתורת הסוד, מתעלים בתקופה זו בלימוד ובפירוש תורתו של בעל ההילולא. העסקנים המסורים דואגים לחלק הגשמי של 'יום שמחתו' של רשב"י, אם בשיפוץ והכנת האתר הקדוש במעלה ההר של מירון, ואם בבישולים ואפייה להחיות את נפשות הבאים מקרוב ומרחוק. אלו האוחזים בשיר ושבח, יכינו את השירה וכלי הנגינה, ופשוטי עמך ישראל, מחפשים מקום להתארח וכמובן כרטיסים לנסיעה, גם אם היא קצרה עקב השבת הקדושה הממשמשת ובאה בזמן המעבר וסיום הריקודים בחצר רשב"י, לקראת ריקודי 'לכה דודי' מיד אחר-כך. וכגודל העניין, כך גודל ההכנות.

ההכנות אצלי לקראת ל"ג בעומר החלו בפועל לפני מספר חודשים, עת יצאתי למרפאה בשכונתנו "מארינה רושצ'ה" במוסקבה, לקבלת חיסון ה'ספוטניק'. עם קבלת החיסון השני שבכוחה להגביר במיוחד את הנוגדנים - נסללה בעבורי הדרך עם יתר העניינים הבירוקראטיים, כדי לזכות ולהגיע גם השנה לארץ הקודש, להצטרף לרבבות עמך בית ישראל ולהיות מ'המוזמנים' להילולא הגדולה ביום נשגב זה.

גם אצלנו במוסקבה, בהוראת הרב הראשי שליט"א, לא נערכו התהלוכות המסורתיות כתקנתו הקדושה של הרבי, וכל האירועים השנתיים לכבוד היום הנשגב בוטלו. אזרתי עוז בל"ג בעומר הקודם, ויצאנו לדרך ארוכה אל עיירת 'ליובאוויטש', בה התמקמנו למספר ימים, ובליל ל"ג בעומר, לאחר תפילת ערבית במבנה העץ שבחצר המפורסמת בעיירה זו, בה עמדה הישיבה הנודעת 'תומכי תמימים', יצאנו החוצה, ואולי לראשונה בתולדות המקום, זכיתי להעלות מדורת אש, שהוכנה מעצים מגובבים, יחד עם כמה בגדים והרבה שמן זית שהילדים אספו וארגנו מספר שעות לפני זה, והשמחה הייתה רבה עד מאוד. 

חלפה שנה - שנה של נסים ונפלאות, בה זכינו לראות בחוש את ישועת ה' וחמלתו הגדולה - בתי הכנסת נפתחו וחזרו להיות מלאים במבקשי ה'; התרבו ספסלים בבתי החינוך ומעשי החסד גדלו והתרבו, ושוב ניתן ב"ה לבוא בשערי הארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. 

לפני מספר ימים אני מקבל שתי שיחות טלפון, שקצת 'שיבשו' לי את התוכניות לקראת ל"ג בעומר. שיחה ראשונה מהרב זושא גורליק משפיע הישיבה: "אתה בטח מגיע גם השנה לארץ ישראל לקראת ל"ג בעומר; בליל ל"ג בעומר, הבן שלי מענדי מתחתן בכפר חב"ד אשמח לראותך...". שיחה שניה מאחי הצעיר ר' מענדי: "אני עושה השנה 'אפשערניש' לתאומים שלי ובשבת נשהה יחד עם ההורים וההורים של אשתי, בעיר צפת, אשמח שתבוא איתנו גם...". 

אומנם, כמו כל שנה, רציתי לזכות להשתתף ב'הדלקה' הפותחת את אירועי ל"ג בעומר, שמעלה האדמו"ר מבאיאן שליט"א על גג הציון הקדוש של רבי שמעון, שאפתי להישאר בכפר מירון לשבת נפלאה באווירה המיוחדת של שבת צמודה לל"ג בעומר - אבל אמרתי לעצמי, רבי שמעון ישמח הרבה יותר, לו אוותר על הרצונות והתוכניות שלי, ואסע להשתתף בחתונה בכפר חב"ד ובשבת אהיה עם אחי והמשפחה בעיר צפת, סמוך ונראה למירון. 

לאחר החופה וההשתתפות בחתונה היפה, עשיתי את דרכי לצפון, בדרך מקשיב לשידורים חיים מהמקום, נזכר בערגה במעמדים שהשתתפתי בהם אישית ופיזית, והנה, לאט לאט מתחילות להגיע דיווחים נוראיים ממה שקורה במירון. וכשהתמונה מתחילה להתבהר, אני מבין מיד את המיקום והנסיבות לטרגדיה הגדולה שקרתה שם. אני מכיר את האזור כמו את כף ידי, הייתי שם בכל שנה וראיתי מול עייני את הלחץ והעומס. אפשר אולי לומר לאחר מעשה 'הכתובת הייתה על הקיר'. השנה - אולי בזכות החתונה, אני בדרכים ולא שם. וככל שאני מתקרב לעיר צפת, עומסי תנועה מתרבים. המשטרה סגרה את מירון וכעת כבר גם את העיר צפת. הסברתי לשוטרים שהגעתי לשבת עם משפחתי בצפת ורק לאחר בקשות רבות הורשתי להיכנס לעיר ולהתמקם בדירה ששכרתי לשבת זו. אני כאן, לבי ומחשבותיו במרחק מספר אווירי של 8 ק"מ; לא יכול לעכל מה עובר על ההורים שמחפשים את ילדיהם, או ילדים שחוששים לגורל הוריהם. זה אסון בסדר גדול בלתי נתפס. ועוד במקום כזה וביום כזה!

לבי לבי מלא דמעות ודאגה - איך נהפך יום שמחה, ליום שכזה.

בני היקר היה במירון החל מתחילת האירועים, הצלחתי ב"ה להשיג קשר איתו, הוא מיהר לתפוס אוטובוס ולהגיע אלינו לצפת. רק כשפגשתי אותו ושמעתי ממנו מה שהוא ראה, מהמקום בו שהה - הבנתי את גודל הנס שקרה לו!

לקראת יום זה, זכיתי ללמוד מתוך אחד ממאמרי החסידות שאמר הרבי בל"ג בעומר. וכה חלק מתוך דבריו הקדושים: "...ולכן ענין ההילולא דרשב"י דוקא הוא ביתר שאת ויתר עוז באופן שלא מצינו בשאר הצדיקים, כי ביום זה מקבלים תלמידיו ותלמידי תלמידיו עד סוף כל הדורות לא רק באופן מקיף אלא באופן פנימי עניני אמונה יראה ואהבה. ומזה נמשך בהלכה בפועל, שיש כמה דברים וכו' בימים שלפני ל"ג בעומר ובימים שלאחרי ל"ג בעומר, מה-שאין-כן ל"ג בעומר הוא יום שמחה לכל אחד ואחד מישראל...". 

הלוואי שנזכה ומכאן והלאה נשמע ונתבשר רק בשורות טובות, ישועות ונחמות. 

גוט שבת!

שייע