חלק א :
הגמרא אומרת (תענית י״ט וכג): פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. אמרו לו לחוני המעגל התפלל שירדו גשמים, אמר להם צאו והכניסו תנורי פסחים כדי שלא ימוקו (יתרטבו בגשמים ויחמיצו את המצות).
התפלל, ולא ירדו גשמים (ובירושלמי ג׳ ט׳ מכיון שלא בא בענוה בתחילה נענש, ולא ירדו לו גשמים מיד. וכן מובא ב״פני משה״ שהראה שהוא בטוח בתפילתו).
עג עוגה ועמד בתוכה. אמר לפניו: ריבונו של עולם, בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך. נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מטנפין וכו׳. ירדו כתיקונן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו. אמר להם: כך מקובלני, שאין מתפללין על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה. (מהרש״א: להתוודות על זה שביקש שיעצרו הגשמים).
סמך שתי ידיו עליו ואמר לפניו: ריבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים, אינן יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות וכו׳, יהי רצון מלפניך שיפסיקו הגשמים ויבא ריווח בעולם. מיד נשבה הרוח והתפזרו העבים וזרחה החמה.
שלח לו שמעון בן שטח, אלמלא חוני אתה (ואדם גדול) גוזרני עליך נידוי. אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום, ועושים לך רצונך כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ואומר לו אבא הוליכיני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים שקדים אפרסקים ורימונים, ונותן לו ע״כ.
והנה מעשה זה הוא בעל משמעות עצומה וסלילת דרך בעבודת השם, עבודת התפילה. אבל צריך להבין, אם כדברי רבותינו בתחילה חוני לא נענה כי בדיבורו היה נשמע כגאוה, הרי בפעם שניה שדיבר זה נראה ונשמע יותר גאוה, ולמה אחרי דיבורו כן ירדו גשמים.
ועוד, הנה הגמרא (ברכות לד) מביאה מעשה ברבי חנינא בן דוסא, שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו, חנינא בני בקש רחמים עליו ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו וביקש עליו רחמים וחיה.
אמר רבי יוחנן בן זכאי, אלמלא הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו, לא השגיחו עליו. אמרה לו אשתו, וכי חנינא גדול ממך. אמר לה, לאו. אלא הוא דומה כעבד לפני המקום, ואני דומה כשר לפני המלך. והנה גם הגמרא הזאת צריכה ביאור.
והנה דוד המלך אומר (תהילים קלא א) ״יְהוָה לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי״ והנה תינוק המוטל בעריסה ויונק משדי אימו, האם דואגת לו לכל צרכיו ובכל כמה דקות נכנסת לבדוק האם הוא צריך משהו. האם הוא רעב, האם הוא נמצא בבטחון, ומספקת לו את כל מחסורו. ובלי שהתינוק בוכה או מראה מצוקה, האמא מיד מקדימה ודואגת לילד.
והנה דוד המלך מגיע למסקנה, שאדם הוא כתינוק המונח בעריסה, ואין לו שום יכולת כתינוק שהכל הוא תלוי בחסדי אימו, וכשם שתינוק נתון לחסדי אימו, כך כל אדם נתון לחסדי שמים. וכפי האמונה והבטחון של האדם בהקב״ה, כך האדם מגיע ליותר מנוחת הנפש.
ולכן האדם צריך להגיע להבנה עמוקה ולחדד בנפשו, שכל חייו הוא תלוי בחסדי שמים. וכדברי הרמב״ם ב״מורה נבוכים״ (פרק נא חג) שהשגחת השם על האדם היא לפי הדבקות בו, עיין שם.
וכמה שהבטחון גדול בהקב״ה הישועה גדולה.
והנה יש בבני האדם שני סוגים של הסתכלות לחיים. אחד זה אדם שחושב שעולם כמנהגו נוהג, והקב״ה ברא עולם והטביע בו טבעים וכך העולם מתנהג, על פי מסלול מובן ומסודר מראש. ודאי האדם הזה מאמין אמונה שלמה, אבל התפיסה של האדם הזה שצריך הכל לעבוד, להלחם, להשיג, להיזהר, להישמר, וגם ודאי להתפלל להקב״ה.
ויש סוג שני של אנשים, שיודעים בבירור שהכל זה הקב״ה, אין אדם נוקף אצבע למטה, אם לא מכריזים עליו מלמעלה. וכל פעולה וכל מעשה או עשיה, חייב סיעתא דשמיא.
ועל פי דברים אלו נבין את שני המעשים המובאים בגמרא. הנה חוני המעגל היה צדיק וקדוש ורואה את העולם בהסתכלות של תינוק, שכשם שתינוק תלוי רק בחסדים של אימו, והיא מאכילה ומשקה ושומרת ואם לא האם, אין חיים לתינוק.
כך חוני המעגל, היה כבן אצל אביו, ורק הקב״ה לבדו. וכאשר באו עם ישראל לבקש ישועה על הגשמים, ענה להם שיבקש. כלפי חוץ היה נשמע שמתגאה, אבל חוני בפעם השניה שדיבר, הבהיר לכולם שהוא כתינוק בעריסה ואין לו יכולת לעשות כלום. לכן עג עוגה ונכנס בתוך המעגל, כתינוק בעריסה, ונשבע שלא יצא עד שירד גשם.
והנה חלק מהישועה של חוני, היה המעגל שעשה. ומה הלימוד בזה, כאשר האדם מבין ויודע שאין עוד מלבדו והוא כתינוק, ואין לאדם שום כח לעשות כלום והכל הוא נתון בחסדי שמים, אז נענה וירדו גשמים.
וכן רבי יוחנן בן זכאי עונה לאשתו, שהוא גדול מרבי חנינא, אבל רבי חנינא כעבד לפני רבו. המעלה של גדולי עם ישראל שידעו שהכל זה מהקב״ה. כל תזוזה בחיים, כל ענין, זה מהקב״ה.
יש מעשה שכל ערב פסח אנחנו מספרים אותו לעצמנו, היה צדיק גדול שהיה מקפיד הקפדות קשות בפסח. דידוע שכל מה שמחמירים יותר בפסח זו מעלה עצומה, וכדברי רבותינו שכל חומרא בפסח זה כעין תכשיט שנותנים לשכינה.
והנה הצדיק הזה היה בעצמו מכין את כל צרכי החג, מנקה, מבשל, לא סומך על אף אדם. ובליל הסדר אחרי הכנות קשות ודקדוקים עצומים, בסעודה היה שותה מרק ופתאום מוצא חמץ במרק, שעורה.
הצטער אותו צדיק צער גדול, אחרי כל הקפדות שלו שהכל יהיה על פי ההלכה, וחומרות קשות, פתאום ימצא חמץ בליל בסדר באוכל שלו. עשה תעניות קשות וצער גדול על מה שקרה לו.
והנה חולם הוא שמהשמים אומרים לו, אמת הקפדת הקפדות וחומרות קשות. אבל כל מה שעשית, עשית לבד ולא ביקשת שהקב״ה יעזור לך בפסח, שלא תיכשל בחמץ או במשהו בפסח.
דהנה לא מספיק מה שאתה משתדל, אתה צריך גם לבקש מבעל הרחמים שירחם ויעזור לך להנצל מכל חטא ועון, ולא רק בגשמיות צריך להתפלל, אלא גם על הרוחניות צריך סיעתא דשמיא, שהקב״ה יעזור לאדם שלא תצא תקלה תחת ידו.
הנה דוד המלך אומר בתהילים (כג א) ״ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי״ כשברא הקב״ה את העולם בששת ימי בראשית, ביום השלישי ברא הקב״ה את הדשאים והעשבים וכל עץ השדה.
אבל הכל נברא ונשאר באדמה בפתח הארץ, והכל המתין עד יום השישי שהאדם הראשון עמד והתפלל להקב״ה שיוריד את הגשם. ואז ירד גשם ויצאו כל הדשאים ועץ השדה.
ומדוע, אמרו רבותינו, שהקב״ה לא נותן דבר עד שמבקשים ממנו, ויודעים להעריך דבר שמקבלים. כך גם הדשאים ופרי הארץ, הקב״ה מבריאת העולם עד דורו של נח אחרי המבול, אסר לאכול בשר. ואחרי המבול שנח הציל את כל הבריאה, ניתן לו היתר מהשמים לאכול בשר.
ואם כן, כל החיות של העולם עד אחרי המבול היה מפרי הארץ, ופרי הארץ היה כל המאכל של העולם. ולכן כשאדם הראשון נברא והוצא מחוץ לגן עדן, לא היה לו מה לאכול. התפלל להקב״ה שיתן לו פרנסה ואוכל מה לאכול, ואז פרי הארץ, שהיה בפתח האדמה, יצא עם הגשם הראשון שירד על ידי תפילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.