מרן האדמו"ר הרי"ף על השובבי"ם חלק א'

 

חלק א :

כל יהודי עובר בחייו שעות וזמנים קשים. מי יותר ומי פחות, אבל יש מצבים קשים קשים. וזוכרים אנו על עצמנו זמנים, שהיינו עומדים בחלון וצועקים בלילה לים ״אלי, אלי, למה עזבתני״ היינו בהסתר פנים קשה מאוד. ובאותם ימים הבנו דבר עצום שהוא יסוד בחיינו. 

הנה כשנתבונן על שעבוד בני ישראל בארץ מצרים, נמצא שבני ישראל עברו צער קשה מאוד מאוד. קושי מהעבודה הקשה, מהשעבוד, מ״כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו״

שעבוד מר ממוות, עבדות קשה. לגיבור נתנו עבודה קלה ולחלש עבודה קשה. ומה יצא מכל הצער הזה, מה הקב״ה השיג מכל השיעבוד הנורא הזה. 

אלא פה יתבאר יסוד, שעל כל יהודי לחיות אותו ולהודיע אותו לדורות בזמן הנכון. 

הנה כששואלים יהודי, מה זה יהודי, מיד היהודי עונה ברית מילה, מקיים תרי״ג מצות, מניח תפילין. 

אך זו לא התשובה, זו תשובה לשאלה אחרת מה יהודי עושה. 

צריך לדעת שסביב יהודי, סביב הנשמה של היהודי, יש קליפה גדולה העוטפת את היהודי. ואיך מגיעים לנקודה האמיתית ? 

כאשר יהודי סובל ייסורים קשים, לאו דווקא בעבדות כמצרים, זה יכול להיות בפרנסה, בבריאות, במצב שלא זכה לבנים, שלא זכה לשידוך או כל ייסורים שמגיעים ללב במיוחד, כשעמוק בנפש האדם צועק מעומק נשמתו צעקה בלב, לא צריך בפה, אבל משהו עמוק מהלב, לא משנה מה יהיה אני יהודי! אוהב השם!  וכל הייסורים וכל הצרות והבעיות בעולם אני עבד השם, גם אם הקב״ה יזרוק אותי מכל ההיכלות, אני עדיין עבד השם ויהודי. 

את המצב הזה משיגים רק בשעבוד כעין שעבוד מצרים. ובני ישראל במאתיים ועשר שנים הגיעו לשם. זה לוקח ארבע מאות שנה ואצל אדם רגיל כמה שיותר מהר מגיע לנקודה הזאת של ״ויאנחו בני ישראל מן העבודה״ ומגיע לאנחה בלב ולשבירת הקליפה העוטפת את האני יהודי, אז מקבל השפעה של יהודי טהור וקרוב לאבינו שבשמים. 

וזה היה בעמקות של שעבוד בני ישראל בארץ מצרים. הקב״ה רצה לקחת את עם ישראל לו לעם ולקיים את שבועתו לאברהם, יצחק ויעקב ולתת את התורה הקדושה. אך לפני כן היה צריך להגיע לאני יהודי, לצעקה הגדולה מעומק הלב, ששוברת את הקליפה ומייחדת אותנו מכל העמים. הצעקה שקודשא בריך הוא, ליבא בעיי.  וזה אין להשיג רק מתוך ייסורים וקושי קשה, שנשברת הקליפה. 

וכך על כל יהודי להיות חכם, יש מצבים קשים ומרים אצל כל יהודי וכל אחד זה בא בזמן אחר בחיים. ובזמן שהאדם מגיע למצבים האלו, יצעק מליבו צעקה חרישית, יהודי אני ואוהב השם אני ואפילו אם יזרקו אותי מבית השם ומהיכלו, אני נאמן לו. 

ולכן הימים האלו הם תיקון למידת היסוד, משום שקריאה מעוררת את הזמן, ומי שפגם במידת היסוד, מתרחק מהקב״ה ובונה מחיצות בינו לבין הקב״ה. וכאשר מגיע להבנה, כשם שבזמן הזה בני ישראל הגיעו להבנה הזאת מתוך היסורים, כך זוכה לשבור את הקליפות ולתקן את מידת היסוד. 

וזהו יסוד שכל אחד מאיתנו חייב לחיות אותו וחייב ללמד את כל הקרובים אליו. כשרואה את אחיו במצב קשה בכל ענין בחיים, ידבר אל ליבו ויחזק וישמח אותו, שהגיע לזמן לשבור את הקליפה ולקבל את עול מלכותו באהבה רבה ובדבקות גדולה. 

וכך בימים של הסתר יהודי צריך לחיות את היסוד הזה. כי על האדם לדעת שכל בעיה וכל צרה יש לה סוף ואין שום בעייה בחיים שהיא ניצחית. לכל בעיה יש תאריך שמתחילה ותאריך שמסתיימת, אין צרה ובעיה ניצחית. וגם בשעה של ״והאלוקים״ שזה מידת הדין, ״ניסה את אברהם״ והאדם מרגיש מידת הדין, הסוף של מידת הדין לחלוף. 

ולכן תנצל את הזמן של מידת הדין לקבל עליך את עול מלכותו, ולהוציא את הניצוץ של היהודי שנמצא בתוכו.  

וכך הקב״ה אוסף בכל יום את כל היהודים שמקבלים עליהם עול מלכות שמים ומעוררים את היהודי שבהם וכך מרדכי היהודי, כשהמן גזר את גזרות מגילת אסתר, ומחזקת את האיש יהודי שם בתוך היסורים, היהודי שבו היה מודגש בצורה חזקה. וכאשר בימים אלו האדם שובר את הקליפה ומחזק את האיש יהודי, זוכה האדם להגיע לאתה יודו לך אחיך, מגיע לתכלית הנרצה. 

וכך בימים הקשים והמרים שעברנו, בכל שלב בחיים שהרגשנו ״הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך״ ממסגר נפשי ידע להודות על יהדותו, וכך מגדל את שמך, את שם השם בעולם ואז הופך בידיעה ל״בנים אתם להשם אלוקיכם״. מתחזק אצלו כבן להקב״ה, ובן ההנהגה שלו היא אחרת מאדם אחר. 

ולכן רבי מאיר בעל הנס מזכירים אותו בכל צרה, כי דעתו של רבי מאיר שבנים אנחנו להשם, ואם בנים גם ההנהגה איתנו כבנים.