״וביום השמיני ימול בשר ערלתו״מפורסמת היא הקושיא הרי הציווי על המילה נאמר כבר בפרשת לך לך, ומדוע הוצרכה התורה לחזור ולשנותו כאן? וכך מקשה האור החיים: "צריך לדעת למה הוצרך לצוות לזה, והלא כבר אמרה תורה בפרשת לך לך כל פרטי דיני מילה?".
מיישב האור החיים, שהפסוק "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" מלמד דברים שלא נלמדו מהציווי בפרשת לך לך, כגון, שהמילה צריכה להיות דווקא ביום (ולמדים כן ממה שנאמר כאן "וביום"), וכן שמצוות המילה דוחה את השבת
ממשיך ומקשה האור החיים, הרי התורה יכולה הייתה לרכז פרטי דינים אלה בפרשת לך לך, במקום לחזור על הציווי כולו כאן בפרשת תזריע ואם להודיע שצריך למול ביום ולא בלילה, גם להודיע אפילו בשבת, כמו שדרשו ז"ל (שבת קלב ע"א) 'וביום - אפילו בשבת'
מתרץ האור החיים, שחידוש זה שמילה דוחה את השבת, אילו הייתה התורה מחדשת אותו בפרשת לך לך, ניתן היה לחשוב שדווקא קודם מתן תורה, כשהאבות לא קיבלו את השבת על כל חומרתה ועונשה, רק אז מילה דוחה את השבת, אך לאחר מתן תורה, שנצטוו ישראל "מחלליה מות יומת", מילה לא תדחה את השבת. לכן מחדש הפסוק שוב את חשיבות מצוות מילה, שגם לאחר מתן תורה הרי היא דוחה את השבת (כפי שלמדו חז"ל, כאמור לעיל, מהמילה "וביום").
שאלה נוספת שעומד עליה האור החיים, ומפרשים נוספים, היא השאלה, מה הקשר בין הציווי למול ביום השמיני, לבין הפסוקים הבאים, העוסקים בטומאת יולדת, ומה עניין זה לזה. מתרץ האור החיים (וכן הכלי יקר, בתירוצו הראשון), ע"פ הגמרא במסכת נדה דף ל"א, שם מבואר, שהטעם לעשיית המילה ביום השמיני ולא קודם לכן, קשור לכך שלפני היום השמיני האב והאם עצבים מחמת טומאת היולדת, הנמשכת שבעה ימים (והתורה רצתה להימנע ממצב שבו כולם שמחים במילת התינוק והאב והאם עצבים). לפי זה, מובנת מאליה סמיכות הפסוקים של מילה בשמיני וטומאת לידה, שהרי טומאת הלידה היא הטעם שבגינו אין מלים לפני היום השמיני.
אגב כך מציין האור החיים טעם נוסף שמצוי במקום אחר בחז"ל (דברים רבה, ו, א) לכך שמלים ביום השמיני - "ורבותינו ז"ל אמרו וזה לשונם, למה התינוק נימול לשמונה ימים, שקנה ה' רחמים עליו להמתין לו עד שיהיה בו כוחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה, שנאמר ומיום השמיני והלאה יירצה". ומוסיף על כך האור החיים, שהסיבה להיווצרות הכוח לאחר שמונה ימים, קשורה לכך ששמונה ימים בהכרח כוללים גם שבת, ובלשונו: "וצריך לדעת מי גילה סוד זה, כי בשמונה ימים יהיה בו כוח, לא פחות ולא יותר. ונראה, כי 'כוח' האמור בדבריהם, הוא מה שאמר בזוהר (חלק ג צ"א), שהוא כדי שיעבור עליו שבת, ותגיעהו נפש החיונית הנמשכת בעולם ביום השבת כידוע, ואז יהיה בן קיימא. וכמו שאמרו מילה היא חותמו של יהודי והשבת אות היא בין הבורא יתברך לעם ישראל ותמיד שמרו סימנים אלו על עם ישראל.
שבת שלום אמיר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.