"שמח בני"

מאת מנחם מן

תאמרו לי בבקשה, אם מן דהוא היה ניגש אליכם ובמתק שפתיים מבקש ממכם "תתחילו לשמוח" או לחילופין אדם אלים היה מצמיד אקדח לרקתכם וצווח: "תנו חיוך אמיתי"! האם הייתם מצליחים למלא את בקשתם? הבלים! אי אפשר לצוות על הלב להתמלא מחדר לעליה בשמחה, אין דרך לכפות עליך חדווה ועליצות אם אין לך מהן עמוק עמוק בתוכך. לא פיתוי ולא איום יצליחו לחלץ מכם שמחה אמיתית, אם אין לכם את זה במלאי הפנימי.

נכון, שיטת המקל והגזר שמונפת ביד אנושית אין בה בכדי לצוותכם על השמחה, אבל ציווי שמימי על מציאות 'אדר' הכרוכה ושלובה יד ביד עם שמחה  אפשרית גם אפשרית!

*

רבים החלכאים והנדכאים המוצאים עצמם בחדר ההמתנה של הפסיכיאטר העירוני, חלקם בעלי מבט בוהה בנקודה עלומה אי שם באופק, מיעוטם בעלי עיניים מפלבלות אנה ואנה, וכל השאר – נעדרי מבט אנושי. גם מיודענו ישב על קצה הכסא בחדר ההמתנה, ממתין בדממה לתורו, כשנפתחה הדלת והלוח האלקטרוני האיר והכריז את המספר הרשום על הפתק שבידו, קם בתנועות גמלוניות ונכנס לחדר פנימה. "מה התלונה"? שאל הפסיכיאטר - "עצב תהומי" ענה האיש. "תאר יותר" פקד הרופא - "אין לי מצב רוח בכלל, אני לא מתעניין באיש ולא שמח משום דבר, מזמן איבדתי ענין במאכלים ואף בבני משפחתי איני מתעניין. אני ישן בלי סוף ובוכה בלי הרף"

"ומי שלח אותך לכאן"? המשיך הפסיכיאטר לשאול בקולו הרשמי תוך שהוא מיישר את משקפיו. "אשתי" מלמל הפציינט והחל לדמוע תוך שעצב תהומי ניבט מעיניו.

הדוקטור התרשם שיש כאן חולה עם דכאון קלאסי, כמו זה המתואר בספרים ואם לא ימהרו להושיט לו יד תומכת, לא ירחק היום שבו ירשם שמו על דף לבן בעל מסגרת שחורה...

הוא רשם לפציינט האומלל תרופה מתאימה ותוך שהוא מושיט לו את המרשם הוסיף ואמר: "חביבי תרופה בלבד לא תעזור לך, לצערי אתה זקוק לעוד מנוע שיצעיד אותך קדימה לבריאות הנפשית, מהר ורכוש כרטיס למופע הקרוב של הבדרן העירוני ששמו יצא למרחוק והוא בעל מוניטין וקבלות בהשראת שמחה אמיתית בלבבות הצופים, אין אחד שלא מתפרץ בצחוק רחב למשמע בדיחותיו, ומראהו העליז לא מותיר אחד אדיש או עצוב! מהר ורכוש את הכרטיס כבר למופע הקרוב וירווח לך.."

החולה ייצב את ישיבתו על הכסא, רכן קדימה לכיוון הרופא המהולל ולחש לו כמגלה סוד "אדוני הפסיכיאטר, הליצן הזה, הליצן העירוני – זה אני!!"

אז זהו, ליצנות חיצונית ובגדים צבעונים אינם ערובה לשמחה. כובע שצורתו חרוט ופונפונים משתלשלים מממנו – אינם סימני החדווה. בדיחות, "צחוקים" וחיוך שמרוח על השפתיים  הם לא ממאפייני "מרבים בשמחה".

רק חוק שמימי, רק ציווי תורני, רק מציאות שנקבעה על ידי השי"ת, יש בה את היכולת לרומם אותנו טפח מעל פני הקרקע, לנטוע בליבותינו שמחה אמיתית ולמתוח על שפתינו חיוך רחב. כי מי שחי תחת שמי ההשגחה הפרטית, רק ענני שמחה והשלמה ממלאים את חייו.

*

"משנכנס אדר מרבים בשמחה" משפט זה המופיע בפסקי ההלכה, מרנין את ליבו של כל ילד. אין לחן ואין פזמון שלא מולבשים למילים אלו מי"ד ועד ט"ו. אין ריקוד ואין פיזוז שלא נוסו על קצב המנגינה הלזו. ובכל זאת, דומה שמשהו אחד חסר. מהי השמחה? ההלכה אכן מחייבת לשמוח וההלכה אכן מלמדת אותנו כיצד להגיע לשמחה (מאכל משקה ובגדים צבעוניים, איש איש כפי השגתו) אך עדיין שורש מהות השמחה קצת נעדרת. שמחה אינה הוללות ואף אינה צחוק. שמחה היא הרגשת אושר פנימית שנכונה דווקא כשהיא באה מהסתכלות נכונה בדרכי ה' ובהשגחתו.