מכתב: ויענונו - הזעקה השקטה של נשות גור

ראיתם את הצעירה הגוראית? היא עצובה, נוקשה, מתוחה. היא מצליחנית מבחוץ, מתאמצת להוכיח לעצמה ולכולם שהכל בסדר. 

אבל לא הכל בסדר.

הזמן שאמור להיות מאושר, הופך עבורה לעינוי.

הבעל שלה, האברך הגוראי הצעיר - מתייחס אליה כאל החטא ועונשו גם יחד. היא החטא, היא העונש. 

מצוות דאורייתא, שהוא מחוייב בהן לשמח אותה - מקויימות בצורה אכזרית, שמענה את האישה וגורמת לה לסבל נפשי - הכל בשם הפרישות המדומיינת, ובכסות של סיפור בודד על תנא אחד שנהג 'כמי שכפאו שד' בעניינים אלו. כאילו לא היו מאות אמוראים ותנאים שנהגו אחרת, כאילו אין מצוות דאורייתא והלכות מפורשות. כאילו כל העסק שבינו לבינה הוא מטמא ורע ומקלקל.

בנוסף, הגברים מודרכים להתרחק מהאשה ככל האפשר, לא לחייך אליה (כך הורה 'מדריך' לשומעי לקחו בבית המדרש בירושלים, בעשרת ימי תשובה השנה!!! ויש עשרות עדי שמיעה לכך!), לא למהר לחזור הביתה מנסיעות ומסעודות אלא להתעכב מחוץ לבית ככל האפשר, ועוד כהנה וכהנה כיד האכזריות הטובה עליהם.

"הבית ישראל אמר!"

תשובתנו: 1. הבית ישראל נפטר לפני 35 שנה, הוא אמר דברים לדורו, אין לנו מושג מה היה אז, אך ודאי שגם אם הוא אמר כאלה דברים פעם, להיום זה לא מתאים.

2. ספק גדול אם הבית ישראל אמר, הוא דיבר עם שני אנשים בעניין ההדרכות לחתנים, וכיום אחד מן השניים (ב.ק.) נפטר והשני (א.י.א.) - לא ברור מה בודה מליבו ומה קודח מדמיונו.  

3. השם אלוקינו אמר בתורתו הקדושה 'שארה כסותה ועונתה לא יגרע' - ואנו אין לנו אלא דברי בן עמרם שנאמרו 3000 שנה לפני הבית ישראל, ומקובלים כיום בכל תפוצות העולם החרדי, בו בזמן ששיטת הפרישות לא התקבלה וגדולי התורה מכל העדות התנגדו לה נחרצות.

"קדש עצמך במותר לך!"

תשובתנו: קודם נראה את הגברים מקדשים עצמם בטרינקים, בסעודות, בנסיעות ובשבתות. קודם נראה אותם בוזקים מלח על גלידה - אחר כך תהיה להם זכות לדבר על התקדשות במותר. הגערערס ידועים כמבינים באוכל טוב לסוגיו, מבינים בסעודות מכובדות, מבינים בבילוי חברתי. רק כשזה מגיע לאשה - אז נזכרים ב'קדש'?

אין לאף אחד שום זכות לקדש עצמו על חשבון בני משפחתו, ותוך כדי התעללות נפשית בהם.

"יש לך רעיונות משונים ומוזרים, פלונית ואלמונית וכל נשי חברותי מקבלות הכל בשמחה ובאהבה, ורק את מתלוננת".

תשובתנו: זו לא רק אני, ולא רק היא, זו אש שבוערת מתחת לפני השטח, זה אלפי נשים שסובלות סבל מר, שאינן מקבלות את היחס הגברי ההוגן והראוי, שבוכות בלילות (אתה - הבעל -  לא יודע את זה כי אתה ישן אז בשלוה וחיוך על פניך). עצוב לנו, והעצב הזה בא לידי ביטוי בשיחות רבות בין הנשים, אך לכולן אין מה לעשות - כי אין אינטרנט וברוב הבתים גם אין מיילים, כך שאין דרך לאגד את כל הכאב לזעקה שתבקע רקיעים.

בכל מקרה, זו בוודאי לא אחת ולא שתיים אלא אלפים.

"מה זה כל כך מפריע לך? יש לך חברות, יש לך אחיות, תהני איתן".

תשובתנו: אשה רוצה את בעלה, אשה צריכה את בעלה. אשה חייבת את בעלה. בהעדר אהבה גברית, האשה הופכת לנוקשה, עצבנית, חלולה. היא לא יכולה להיות אשה, בלי הגבר שלה. גם הגברים סובלים, בסופו של דבר, משום שאין להם מושג כמה נפלאה יכולה להיות אשה טובה ורכה, אשה מסופקת ומרוצה.

"אז מה את רוצה?"

אני רוצה שתבין שהתחתנת, וקיבלת אשה, שהיא שותפה מלאה לחייך, שהיא חברתך ואשת בריתך, שנותנת לך את עצמה, את עבודתה, את ילדיך, וראויה למלוא ההערכה והאהבה.

אני רוצה שתתייחס אלי בכיף, בשמחה, במתק, בחיוך, באור. ('מילא שאתם עונים לשיחות הפלאפון מהבית בעשרת ימי תשובה', נזף המדריך באברכים, לפני שבועיים, 'אבל למה השמייכל הזה על הפרצופים שלכם?')

אני רוצה שתיגש לכל העניינים שבינינו עם שמחה, התלהבות של מצווה, שתראה לי כמה אני חשובה לך. אני לא רק כלי לשימושך; אני חלק מנשמתך. אני רוצה שתהיה גאה בי. אני רוצה שתאהב אותי, ותבטא זאת במילים ובמעשים. (כמו גדולי הצדיקים בכל הדורות!) רק כך נוכל לבנות בית יהודי שמח ושלם.

"אבל זה מרחיק את הגברים מעבודת השם!"

תשובתנו: אותנו לימדו שיש 613 מצוות, שקיומן מקשר את היהודי ומקרב אותו לבורא עולם. בשום מקום לא כתוב שאחת מהמצוות האלה, מצוות עונה, מרחיקה את היהודי מעבודת השם. אם באתם לחדש יסוד גדול כזה - אנא הביאו הוכחה כלשהי לקיומו.

ובנוסף, צר לנו, אבל אנחנו לא רואות שאברכי גור הפרושים - טובים יותר מכל האחרים. אמנם טפטפו לנו זאת בסמינר, בחינוך עקבי של שנים, אבל כולנו מכירות חברות חסידיות וליטאיות, עם בעלים עדינים ונפלאים ויראי שמיים - לא פחות מהגערערס.

האברכים של גור אינם טובים, בממוצע הכללי, יותר מאברכים חרדיים אחרים. לא מצאנו שום עדות מציאותית על אותן מעלות נפלאות שאמורים להגיע אליהן, לדברי המדריכים, בזכות הנהגות הפרישות של גור.

ולא, הילדים שלנו אינם טהורי עיניים או יפים יותר מילדי חסידויות אחרות. אולי בערד - שם לא פוגשים ילדים חרדיים אחרים - הציבור יכול לקנות את הלוקש הזה שניסו למכור לנו בסמינר. אבל כל מי שגר עם משפחות מחסידויות אחרות, רואה שילדיהם נאים וטהורים ומתוקים לא פחות מאלו שלנו.

עכשו עוד משהו.

לכולנו, המתאגדות תחת הצעקה הזו, יש בעלים טובים. לא מדובר באנשים רעים או גסי רוח; להפך, הם רוצים להיות צדיקים, רוצים להיות יראי שמים, יש להם שאיפות גבוהות.

הממסד הגוראי שטף את מוחם של בעלינו במשך שנים, והמדריכים הזהירו אותם שאם הם יתייחסו אל נשותיהם כהלכה - הם יתקלקלו וצידקותם תיפגם.

ככה אנחנו סובלות, ככה אנחנו כבויות, ככה אנחנו קרועות בין אהבתנו לבעלינו ובין כעסנו הנורא עליהם.

ככה הממסד מחזיק אותם ואותנו בגרון, ככה הורסים אצלנו את התא המשפחתי.

ככה אין אף אחת שמעיזה לדבר מילה. כולן מפחדות על ילדיהן שיוצאו מהמוסדות, ועל השם הרע שיצא להן בקהילה. כולן מאויימות.

אז לא השלינו את עצמנו שמכתב אחד שיפורסם באינטרנט יעזור במשהו. רק רצינו להפיץ את הצעקה הזו ברבים. רצינו שהאנשים בחלונות הגבוהים יבינו, שיש כאן מרירות ציבורית עצומה וחבית חומר נפץ. רצינו שהאנשים השפויים בעולם השפוי שמחוץ לגור - ידעו שיש כאן מאות ואלפי נשים כאובות.

ושהגברים שלנו יהפכו לטיפ-טיפה פחות זחוחים, כשהם יתעללו בנו בחודש הבא, במסווה של צדקות וקדושה.