חשבון
הנפש של המחנה הלאומי: כיצד הובילה הנהגת הציונות הדתית ועוצמה יהודית לאובדן
השלטון
התוצאות
הרשמיות של הבחירות לכנסת
ה-26 מציבות בפני מחנה הימין בישראל מראה אכזרית, כואבת ובלתי מתפשרת. לאחר
מערכת בחירות סוערת שהתקיימה ב-27 באוקטובר 2026, התברר גודל השבר הפוליטי: גוש
הימין-חרדים, שצבר יחד 53 מנדטים בלבד, איבד את הרוב הפרלמנטרי ואת היכולת להרכיב
ממשלה. הנתונים היבשים מספרים סיפור של קריסה אסטרטגית:
המשמעות
הפוליטית של הנתונים הללו ברורה לכל בר דעת: המחנה הלאומי לא הובס משום שהציבור
הישראלי זנח את ערכי הימין, אלא משום שהנהגתו הנוכחית הרחיקה במו ידיה קרוב לעשרה
מנדטים ימניים ורכים אל מחוץ לגוש. חלק מאותם מצביעים בחרו בהצבעת מחאה לרשימות
שלא עברו את אחוז החסימה, וחלקם האחר נדד למפלגות המרכז-ימין בגוש השינוי מתוך
תחושת מיאוס עמוקה מהתנהלותם של ראשי המפלגות מימין לליכוד. היום, כשהמחנה מוצא את
עצמו באופוזיציה אל מול מציאות מדינית וביטחונית מורכבת, אי אפשר עוד לטאטא את
האחריות מתחת לשטיח. בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, כל אחד בדרכו ובסגנונו, שיחקו
לידיים של יריביהם הפוליטיים, פוררו את האמון הציבורי והביאו את הימין אל פי התהום.
אשליית
הכוח ומחיר ההתבדלות
כדי
להבין כיצד הגיע המחנה הלאומי למצב העגום הזה, יש לבחון את הדינמיקה שהובילה
לפיצול הקולות ולהרחקת הבוחרים. במשך שנים ארוכות שיווקו סמוטריץ' ובן גביר את
עצמם כמי שמייצגים את "הימין האמיתי", האידיאולוגי והבלתי מתפשר. אולם
בפועל, הרטוריקה הלוחמנית, העימותים הפנימיים הבלתי פוסקים והעדפת הכותרות על פני
עבודה ממלכתית שקטה ומחברת, יצרו חומת ניכור גבוהה בינם לבין קהלים רחבים בימין
הישראלי.
מצביעי
ימין מסורתיים, אנשי מילואים, תושבי הפריפריה ואף חלקים נרחבים מתוך הציונות הדתית
הקלאסית, מצאו את עצמם חסרי בית פוליטי. מצד אחד, הם ביקשו מדיניות ביטחונית
נחושה, חיזוק ההתיישבות ושמירה על הזהות היהודית של המדינה. מצד שני, הם סלדו
מהסגנון המתלהם, מהמאבקים האישיים על קרדיטים ומחוסר היכולת לייצר חזית אחידה.
התוצאה הייתה בריחה המונית. חלק מאותם מצביעים חצו את הקווים אל עבר מפלגות כמו
"!ישר" (21 מנדטים) ו"ביחד" (12 מנדטים), שידעו לקלוט את
הקולות המאוכזבים ולתרגם אותם לכוח אלקטורלי מכריע. אחרים ניסו למצוא מפלט במפלגות
ימין חדשות, אך התרסקו אל קיר אחוז החסימה.ה
הפספוס
ההיסטורי והמחיר של הפיצול
הדוגמה
הבולטת ביותר לאובדן הדרך של הנהגת הימין היא פרשת ריצתה של מפלגת "עמך
ישראל" בראשות תא"ל (במיל') עופר וינטר. וינטר, דמות ביטחונית מוערכת
המזוהה עם רוח הלחימה, המסירות ואהבת הארץ, הקים את מפלגתו מתוך מטרה מוצהרת להקים
ממשלת ימין רחבה. כניסתו לזירה הפוליטית שיקפה צורך אמיתי וזועק של עשרות אלפי
בוחרים שחיפשו הנהגה ביטחונית, ערכית ומאחדת.
אולם
במקום לראות בהופעתו של וינטר הזדמנות היסטורית להרחיב את גבולות הגזרה של המחנה
הלאומי ולהחזיר הביתה את הקולות האבודים, התנהלה מערכת הבחירות כקרב הישרדות
קטנוני. חוסר היכולת לייצר הסכמות, סירובים הדדיים לאיחודים והימנעות אפילו מחתימה
על הסכמי עודפים בסיסיים בין חלק מהרשימות, הובילו לתוצאה הרת אסון. ביום הבחירות,
מפלגת "עמך ישראל" קיבלה 95,764 קולות (1.67%), ולא עברה את אחוז
החסימה. אליה הצטרפה מפלגת "המילואימניקים" שגרפה 155,199 קולות (2.71%)
ונותרה אף היא מחוץ לכנסת, יחד עם מפלגת "נעם לישראל" שקיבלה 9,928
קולות.
מדובר
ביותר מ-260 אלף קולות ימניים ואמוניים שנזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה. בחישוב
פרלמנטרי פשוט, מדובר בכשבעה מנדטים מלאים שנמחקו ממאזן הכוחות של המחנה הלאומי.
לו רק השכילה הנהגת הימין להניח את האגו בצד, לפנות מקום לכוחות חדשים ולבנות
מסגרת מאחדת ומזמינה, תמונת המנדטים בכנסת ה-26 הייתה נראית אחרת לחלוטין. האחריות
לאובדן הקולות הללו מונחת לפתחם של מי שהתבצרו בעמדותיהם, סירבו לשתף פעולה והפכו
את המחנה לשדה קרב פנימי במקום למכונת ניצחון.
כישלון
המנהיגות: בין אגו לאחריות לאומית
התנהלותם
של סמוטריץ' ובן גביר לאורך הקדנציה האחרונה ובמהלך קמפיין הבחירות חשפה כשל
מנהיגותי עמוק. מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת להביט מעבר לאופק המפלגתי הצר, לזהות
את רחשי הלב של הציבור הרחב ולבנות קואליציות חברתיות ופוליטיות. במקום זאת,
הציבור הישראלי נחשף להתנהלות של מלחמת התשה פנימית.
איתמר
בן גביר, שהתמקד בבניית מותג אישי תקשורתי, ראה בכל דמות ימנית חדשה איום ישיר על
הבייס האלקטורלי שלו. ההתנגדות הנחרצת לשיתופי פעולה והמתקפות החריפות נגד שותפים
טבעיים למחנה יצרו אווירה של חשדנות ופלגנות. בצלאל סמוטריץ', מנגד, כשל בניסיונו
למצב את עצמו כמנהיג הממלכתי של הציונות הדתית. ההתנהלות הפוליטית שלו, שהתאפיינה
לעיתים בנוקשות ובחוסר גמישות, הרחיקה ממנו קהלים מתונים יותר בתוך המגזר
הדתי-לאומי ומחוצה לו, והותירה את מפלגתו על סף אחוז החסימה עם 6 מנדטים בלבד/השילוב
הקטלני בין השניים יצר אפקט דוחה עבור הבוחר הימני המתון. במקום שתי מפלגות
שמשלימות זו את זו ומושכות קהלים חדשים אל המחנה, נוצרו שתי מפלגות שמתחרות על
אותו פלח שוק מצומצם, מקצינות את השיח כדי לבדל את עצמן, ובכך מבריחות את
המיינסטרים הישראלי היישר לזרועותיו של גוש השינוי. במבחן התוצאה, שניהם שירתו את
האסטרטגיה של יריביהם: פיצול הימין, החלשתו והפיכתו למיעוט פרלמנטרי חסר אונים.
הדרך
היחידה לחזרה לשלטון: החלפת ההנהגה ובניית אלטרנטיבה
המסקנה
העולה מתוך תוצאות הבחירות לכנסת ה-26 היא חד משמעית: במתכונתו הנוכחית, ותחת
ההנהגה הנוכחית של מפלגות הלוויין מימין לליכוד, הימין לא יוכל לחזור לשלטון.
סמוטריץ' ובן גביר מיצו את הפוטנציאל האלקטורלי שלהם, והתקרה הפוליטית שלהם נמוכה
בהרבה ממה שנדרש כדי להוביל מחנה שלטוני. כל ניסיון להמשיך באותה דרך, עם אותן
סיסמאות ואותם פרצופים, יוביל בהכרח לאותה תוצאה כואבת של ישיבה ממושכת באופוזיציה.
הגיעה
העת לשינוי עומק בהנהגת הימין. הציבור הלאומי זקוק להנהגה חדשה, רעננה, נקייה
ממשקעי העבר ובעלת יכולת אמיתית לחבר בין חלקי העם. דמויות כמו עופר וינטר,
המביאות עמן רקורד של עשייה ביטחונית מפוארת, ממלכתיות בלתי מתפשרת וחיבור טבעי
לערכי המסורת והציונות, חייבות לעמוד בחזית המחנה. התמיכה לה זכתה מפלגתו של
וינטר, למרות שהתמודדה ללא מנגנון מפלגתי משומן ותחת מתקפות מבית, מוכיחה כי ישנו
צימאון אדיר בציבור למנהיגות מסוג אחר. [1]
בניית
אלטרנטיבה שלטונית אמיתית מחייבת הקמת מסגרת ימנית חדשה, רחבה ומאחדת, שתדע לקלוט
לתוכה את מאות אלפי המצביעים שנטשו את המחנה. מסגרת כזו צריכה לדבר בשפה של
אחריות, ביטחון, כלכלה חופשית וערכים יהודיים, מבלי ליפול למלכודות של פרובוקציות
זולות ומאבקי אגו הרסניים. היא חייבת להוות גשר בין הימין האידיאולוגי לבין הימין
הרך והמסורתי, ולהחזיר הביתה את המנדטים שאבדו לטובת גוש השינוי או נזרקו מתחת
לאחוז החסימה.
הדין
וחשבון הציבורי מול בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר רק מתחיל. הבוחרים של המחנה
הלאומי, שראו כיצד מפעל חיים פוליטי ואידיאולוגי נשמט מידיהם בגלל עיוורון
אסטרטגי, לא ישכחו ולא יסלחו בקלות. כדי שתקום תקווה חדשה לימין הישראלי, על
המנהיגים הנוכחיים להבין את גודל השעה, לפנות את הבמה ולאפשר לדור חדש של מנהיגים
להוביל את המחנה בחזרה אל הנהגת המדינה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.