רגעי השבוע - שבת קודש שמיני עצרת
הריח של בעלי מעשים טובים / הדגים למרגלות החומה העתיקה שבאו לשימוש נוסף / הגנטיקה היהודית מדור לדור מול כל גורם המנסה לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם / אושפיזין מירושלים ובורו פארק
א. בעלי מעשים טובים
ביום טוב שני של חג הסוכות, הסתיימו תפילת שחרית וקריאת התורה מהר יחסית מהרגיל. והיות וכבר התחילו שוב לקיים מניין נוסף לתפילת מנחה של יום טוב, מיד בזמן שמותר ('מנחה גדולה') - ניצל הרב שליט"א את ההזדמנות הנאותה, ודרש בהרחבה על הוראתו של הרבי (בי"ג תשרי תשנ"ב), שלא להסתפק בשלושה הדסים בלבד, אלא שכל אחד יוסיף עליהם עוד הדסים, ולכל הפחות עוד שלושה.
וכך לשונו הק' של רבנו: "ובאותם מקומות שאין ליהודי המקום ד' מינים משלהם, ייתנו להם ד' מינים כדי שיוכלו לקיים המצווה גם בשאר ימי החג (לאחרי חזרת השלוחים), ומה טוב 'שייתנו להם מספר נוסף של הדסים, כמנהג חב"ד שמוסיפים במספר ההדסים', ולכל הפחות הוספה של ג' הדסים, כנגד ג' ההדסים שמעיקר הדין".
בדבריו הזכיר הרב, שכבר בתקופת הגאונים היו שמנהגם היה לקחת 68 הדסים (כמניין "לולב"), 69 הדסים (כמניין "הדס"), או 70 הדסים (כנגד שבעים פרי החג). הרבי עצמו נהג לקחת ללולבו "פעמיים ח"י", דהיינו 36 הדסים.
כדי לבאר את פשר ההוספה בהדסים על עיקר הדין, הקדים להסביר מדוע אין בזה משום "בל תוסיף", על יסוד דברי הרמב"ם, שהואיל וכל עיקרו של המנהג להרבות בהדס אינו אלא כדי לנאות את המצווה ("זה אלי ואנווהו"), לפיכך אין בזה משום איסור הוספה.
הרב הרחיב לבאר מדוע ההוספה היא דווקא בהדסים ולא בשאר המינים, והסביר זאת על פי דברי המדרש הידוע המשווה בין ארבעת המינים לחלקים שונים בעם ישראל: אתרוג - בעל טעם וריח, כנגד מי שיש בו גם תורה ('טעם') וגם מצוות ('ריח'). לולב - בעל טעם אך ללא ריח, כנגד מי שיש בו תורה אך אין בו מצוות. הדס - בעל ריח אך ללא טעם, כנגד מי שיש בו מצוות אך אין בו תורה. ערבה - ללא טעם וללא ריח, כנגד מי שאין בו לא תורה ולא מצוות. והעיר הרב שיש לתת טעם בדבר בדרך בדיחותא: הרי האתרוג והלולב כנגד הדברים שיש בהם 'טעם', וכידוע בענייני אכילה אי אפשר להוסיף יתר על המידה; לעומת זאת, ההדס מייצג ענין של 'ריח', ובנושא של ריח אין כל מניעה להוסיף עוד ועוד...
כך נמשך השיעור זמן רב, בעמקות והרחבה, בלול מפרד"ס התורה הק', בנוי גג על גג. היות והנושא נוגע לכל אחד ואחד, ואף שהשנה כבר אגדו את הלולב במספר מסוים, כדאי לפחות לדעת את נקודת העניין, כפי שהעליתי אותו בס"ד על הכתב מיד כשהתאפשר, בכדי שלא יהיה חלילה 'דבר האבד'.
טעמו ונימוקו הנפלא של הרב שליט"א הוא כך: בתורה אסור להוסיף הרי אף מילה ואף אות, ולכן יש בה בחינה של גבול. כתוצאה מכך, באתרוג ובלולב, שהם כנגד בעלי התורה, אי אפשר להוסיף כלל. לעומת זאת, בקיום מצוות אין שום גבול ומידה, וניתן לקיים אותן עוד ועוד, וכך גם בהדסים שנמשלו להם בעלי מצוות. אך בעומק יותר, דקדק הרב בלשונו של המדרש שענין ה"ריח" מתייחס דוקא ל"בעלי מעשים טובים", ולא נאמר בו "בעלי מצוות". וניתן לדייק מכך, שהרי לימוד תורה ואפילו צדקה ומצוות מסוימות עלולים להיות מוגבלים בתנאים ובאופני קיום המצווה על פי דין; ברם ב"מעשים טובים" ובגמילות חסדים אין שום הגבלה ומדידה.
על פי יסוד זה ביאר הרב, כי הוראת הרבי להוסיף הדסים קשורה ישירות לעבודת ה"מבצעים": עיקר העניין אינו רק להדר בתוספת הדסים בארבעת המינים הפרטיים שלנו, אלא ההוספה בארבעת המינים שייכת בייחוד לזיכוי הרבים. לא די בכך שאנו מזכים יהודים ומשמחים אותם בשמחת בית השואבה, אלא יש להעניק להם ארבעת המינים עם ריבוי ותוספת הדסים. בכך אנו מורים על היסוד הנפלא שבמבצעים ובזיכוי הרבים - לפעול ב"מעשים טובים" למעלה מכל מדידה והגבלה.
בעת סעודת החג, כאשר דנו בדבריו הנפלאים של הרב, הוסיף בני הרב שאול שמעון שיחי' נופך וטעם נפלא למקור הדברים מן הפסוקים: בתורה נאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל". ומכאן נראה ענין נפלא:
האתרוג מכונה בדברי הכתוב בלשון יחיד, 'פרי עץ הדר'. הלולב נלמד מלשון הכתוב 'כפת תמרים' חסר ו', וכפי שמפרש רש"י שמכאן למדים שמדובר בכף אחת בלבד, לולב אחד. כך גם הערבה מרמזת כאמור על אדם שאין לו לא תורה ולא מעשים טובים, ומשכך לא מתאים להרבות בה יותר מן ההכרח. אולם על ההדסים נאמר בכתוב 'ענף עץ עבות', ורש"י מפרש שמדובר בשיח שענפיו קלועים ועבותים כמו חבל, אולם אין בפסוק כל רמז מהו שיעור ההדסים הנדרש, ולכן דווקא בהדסים אפשר וכדאי להוסיף.
עוד יש ללמוד הוראות נפלאות מריבוי ההדסים גם ביחס לכללות עבודת השליחות וה'מבצעים': רואים במוחש שכאשר ישנם רק הדסים מועטים באגודת הלולב, העלים של הערבות נופלים מהם יותר; אולם כאשר יש הדסים רבים הם שומרים על הערבות וגורמים להם שלא ליפול. מזה יכולים אנו ללמוד, שכאשר אנו פועלים בעבודת השליחות ומקיימים את המבצעים, הרי אנו פועלים בעצמנו את עניין ה'מעשים טובים', ואם-כן, ככל שאנו מרבים יותר בהנהגה שלנו כ'הדסים', כך ה'ערבות' - אותם יהודים שאין בהם כביכול לא טעם ולא ריח - נשמרים יותר ואינם נופלים ומתנתקים מהאגודה של כלל ישראל.
יתירה מזו, ערבות שהיו מוקפות בריבוי הדסים סופגות מהריח הטוב שנדבק גם בהן, עד שהן עצמן נעשות ריחניות כעין ההדסים. זוהי תכלית עבודת השליחות: על ידי שמזכים את הרבים במבצעים, לא רק שמצילים את ה'ערבות' מנפילה, אלא מעניקים להן ריח ומעלים אותן להיות חלק מבעלי המעשים הטובים שבכלל ישראל.
ב. רגע של שליחות
השנה ב'שבת סליחות' שלפני ראש השנה, זכיתי לעשות בעיירת 'ליובאוויטש', סמוך ונראה לאוהל הקדוש של הרבי הצמח צדק נ"ע ובנו הרבי מוהר"ש נ"ע, בחברת יהודים רבים ממוסקבה ואף מחוצה לה. ובכל שנה כמות המשתתפים בשבת זו, הולכת וגדלה בכמות ובאיכות, תודות למבנים חדשים המשמשים כאכסניה לקהל הגדול, והתנאים הגשמיים המושקעים של השליח במקום הרב גבריאל גורדון היקר.
את הדרך לשם עשיתי לשם שינוי ברכבת. דרך נוחה ורגועה, ממוסקבה עד העיר 'סמולנסק'. הגעתי לבית הכנסת ובניין הקהילה היפה והמרשים, והתקבלתי על ידי ידידי היקר רב העיר השליח הרב לוי יצחק מונדשיין, שכמו לבו הגדול, כך מעשיו הטובים. קוגל חם ציפה לי ולאורחים נוספים שעשו את הדרך עם תחנה בעיר זו, הקרובה יחסית לליובאוויטש. מקווה נקי וחם, וכל מה שיהודי על אם הדרך צריך, לנוחות ברוחניות ובגשמיות.
לפני שעליתי לרכבו להמשך הדרך, הראה לי את עצי התפוחים המלבלבים בחצר בית הכנסת, מהם קוטפים ואורזים במשלוחים לכלל משפחות היהודיות בעיר, עם צנצנת דבש, לוח שנה, מכתב והזמנה לתפילות ולאירועי החג בקהילה יהודית.
במרכז החצר, עומדת בריכה קטנה ליופי האווירה. 'כאן עושים תשליך', עדכנו אותי ילדיו המתוקים של הרב מונדשיין. בערב חג הסוכות, קיבלתי מבנו הבחור המוכשר הת' בערל היקר, תיאור מלבב ויפהפה, על שימוש נוסף שנעשה בבריכה זו:
"חיי השליחות מורכבים מרגעים רבים. חלקם שגרתיים וחלקם מיוחדים ויוצאים מגדר הרגיל. קורה גם, שמרוב תדירותם של הרגעים המיוחדים הם כבר נדמים כשגרה, ומאבדים את תשומת הלב. אך דווקא בהם מורגשת יותר מכל עצמת השליחות...
ביום חמישי שלפני יום הכיפורים, ערכנו במוסקבה 'כפרות' כמנהג הרגיל, על תרנגולים, מרחק של כחמש שעות נסיעה מסמולנסק. בעקבות הנסיעה הממושכת, לא התאפשר לילדים הצעירים להצטרף בלא שיפספסו את לימודיהם, והם נאלצו להסתפק בקיום המנהג באמצעות כסף.
אך 'בן של שליח' לא יוותר, ובמהלך השבת, בעודנו מאזינים לזיכרונותיו של אבינו מקיום מנהג ה'כפרות' הלילי בילדותו בירושלים, הציע אחי הצעיר - בבחינת טענת "למה ניגרע" - שאם לא זכה לבצע 'כפרות' על תרנגול, לפחות יבצעו על דגים! "תפסנו" שהרעיון הוא מעשי, בבריכת הנוי שבחצר בית הכנסת מצויים עדיין דגים ששימשו לתפילת 'תשליך' בראש השנה.
ברוך אומר ועושה, ומיד עם צאת השבת לאחר 'הבדלה' מיהרנו עם אבינו לבית הכנסת, ופתחנו באטרקציית דייג מסוג שונה, "דייג כפרות"...
מצד אחד ניצבו בגאון דפנות הסוכה, העומדת כמעט מוכנה לסוכות, מהצד השני ניצבו חומות העיר העתיקות, ובמרכז עמדנו ילדי המשפחה, כשאני ואחי אוחזים בדלי שבתוכו דג ומסובבים אותו סביב ראשו המאושר של אחינו הצעיר, שבהתלהבות הכריז "זה הדג ילך למיתה, ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום".
חומות אלו חזו מאורעות רבים. עדות דוממת למלחמות עקובות מדם ולצבאות כובשים, עדות דוממת כיצד - זה לעומת זה - עברו דרכם כ"ק אדמו"ר הזקן במהלך מנוסתו מנפוליאון, ונפוליאון עצמו שעות ספורות לאחר מכן.
חומות אלו זכו גם לחזות את התקומה היהודית במקום, כאשר בדיוק למול השער ההיסטורי נבנה בית הכנסת. הן חזו את "תהלוכת הכנסת ספר התורה", את פתיחת בית הכנסת, ואת חיי הקהילה התוססים.
אך זו להם הפעם הראשונה במאות שנות קיומם, שהם זוכים לחזות ב'כפרות' על דגים"...
אכן, רגע של שליחות.
ג. מזמור לתודה
אתמול בבוקר, תפילת שחרית ובמיוחד 'הלל' שלאחריה - הייתה לכאורה הפעם מיוחדת ומרוממת אצל כל יהודי באשר הוא. מעניין שאת קאפיטל 'מזמור לתודה' אמרנו באותו יום פעמיים. הן בתחילת שחרית ובשנייה, ב'תהלים היומי' של כ' בתשרי.
לאחר התפילה ישבתי בסוכה הגדולה של בית הכנסת, ושמעתי שני יהודים מקומיים משוחחים ביניהם על האירוע הדרמטי. אחד מהם התבטא לפתע: "אני חייב לקחת על עצמי מצווה נוספת" - התרשמתי כל כך מהסתכלותו הבריאה והנכונה לנוכח הנס הגדול - נס חג הסוכות תשפ"ז.
הרי סוכות הוא "למען יידעו דורותיכם". והמצב היה עלול להיות חלילה, שצוותות עם מאות אנשי הצלה יצטרכו להגיע למדבריות של סעודיה לחפש את השרידים. ובמקום זה, העולם כולו משתאה לנוכח שרשרת נסים, שהצילה את טיסת חברת 'פליי דובאי' אשר המריאה מדובאי לישראל ועליה 174 נוסעים, בהם יהודים רבים.
עשרים וחמש שנה חלפו מאסון בנייני התאומים במנהטן. הייתי אז בדרכי לבית הכנסת 'בלשוי ברוניא' במרכז מוסקבה, כאשר השומר לבניין עדכן אותי ממסך קטן שריצד מולו, על מה שקורה כעת באמריקה הגדולה והחזקה. ימים רבים לקח לנו להבין את גודל הטרגדיה. הפעם החדשות הגיעו במהירות, אך להבין את עוצם גדלות הנס ושיהודים רבים ניצלו מאסון בקנה מידה שמזכיר את האסון לפני 25 שנה - לקח יחסית הרבה זמן להבין. עוד פרט ועוד סיפור, ומולנו הבנה 'שיש בעל הבית לבירה זו'!
הנסתרות לה' אלוקינו, אין איתנו הבנה איך זכו נוסעים אלו לחסד כל-כך גדול, שניות ספורות לפני התרסקות המטוס בחולות המדבר - אין ספק שזה גילוי עצום של אהבה מהקב"ה שפרס ענני שמיא - כמו בימים ההם, בעת יציאת היהודים למדבר סיני - גם בזמן הזה, זכו הם וזכה העולם כולו, לחוש ולראות מקרוב כי ה' הוא אלוקים, הוא מחיה או חלילה הפוך.
לאחר 'מבצע אנטבה' לפני יובל שנים, הדגיש הרבי, כי ההצלחה הכבירה של כוח קטן מול כוחות עוינים משקפת את ההשגחה הפרטית. הרבי התייחס לכך בפומבי, ועמד על גודל ההצלה והחובה להודות עליה ולא משנה מי המצילים והניצולים. הרבי הורה שעליהם לבדוק את המזוזות בבתיהם, וביקש שאנשי הצבא והניצולים ידאגו למזוזות כשרות כסגולה לשמירה ולהצלה.
גם כאן, השבוע, כשעה וחצי באוויר, בדרך מדובאי לארץ הקודש. טייס משנה, אזרח עומאן, דקר את הטייס הראשי, אזרח איחוד האמירויות, וניסה לצלול ולרסק את המטוס. המטוס איבד גובה עצום תוך זמן קצר, ושידר אותות מצוקה וחטיפה. הפרטים כפי שנשמעו עד עתה, מדברים על איש ביטחון סמוי ונוסעים שפרצו לתא הטייס, השתלטו על הטייס התוקף ומנעו ממנו בכוח רב לסיים את האסון שרצה לגרום.
גם בתוך הכאוס, הצליח הצוות לשדר את הקודים הבינלאומיים לחטיפה או התערבות בלתי-חוקית. מטוסי קרב של חיל האוויר הישראלי הוזנקו לאוויר לאחר שהקשר עם הטיסה אבד והיא נעלמה ממערכות המעקב האזרחיות לזמן מה; בהמשך חודש הקשר, וצוות האוויר הנוסף הוביל את המטוס לנחיתה בטאבוק שבערב הסעודית.
כל 174 הנוסעים שרדו את החטיפה, בהם כ-30 ילדים. עם שובם לישראל, דיווחו צוותי ההצלה שהמתינו בנמל התעופה בלוד, כי איש מהנוסעים לא נזקק לטיפול רפואי דחוף - כולל שני הנוסעים שסבלו מדימום בעקבות המאבק שהתחולל במהלך הטיסה.
היה כאן רצף של מהלכים של גבורה, תושייה, ערנות של הנוסעים ואנשי הצוות. מהילדה הקטנה ששמעה את המתחולל בתא הטייס וצעקות האם שלה. העובדה שאחד הטייסים הצליח עם הקוד לפתוח את דלת תא הטייס, האחיזה בהגאים, והמאבק שניהלו הנוסעים הישראלים בטייס המחבל, שלא הספיק לרסק את המטוס במדבר של סעודיה.
אלו הם היהודים, שלא מאבדים עשתונות ברגעים קשים. יודעים להתעורר ולפעול במיידי ברגעים גורליים. זו הגנטיקה היהודית העוברת מדור לדור, מול כל גורם המנסה לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. רואים זאת בהסרטות שונות שתיעדו נוסעים ברגעים המטלטלים - שנושאים תפילה לה', שומעים זאת מהניצולים שנחתו בהמשך בארץ ישראל, שמחים ומאושרים ומודים לה' יתברך על הנפלאות. אשרינו שיהודים אנו!
ולתמונת השבוע שלי: אופשיזין קדישין
במזג אוויר נפלא זכינו ב"ה השנה כאן במוסקבה, במיוחד לנוכח שבוע גשום שקדם לחג הסוכות. במשך כל החג לא ירדו גשמים, וגם הקור היה השנה יחסית קל ונוח לכולם, כך שכמות המבקרים בסוכה הגדולה ברחבת בית הכנסת המרכזי, היתה השנה כפולה מכל שנה. ראיתי זאת מול כמות הכלים והמזון שנזקקתי להזמין באספקה חדשה בעיצומם של ימי חול המועד.
עונג יום טוב מיוחד זכיתי באופן אישי, עם שני אורחים שהתארחו מחו"ל. הראשון הוא אברך חסידי שהגיע עם משפחתו מבורו פארק. שמו ר' ידידיה לייבלהר, שלמחייתו מנהל תחזוקת אלפי דירות להשכרה של חברה בבעלות חרדית, והחליט להגיע למוסקבה לשהות בחג הסוכות, כאן איתנו, ולחוש מקרוב את האווירה הכל-כך מיוחדת.
לאחת מסעודות החג הוא הוזמן אל משפחת גרוסמן. תוך כדי הסעודה, בן של משפחה נוספת שהתארחה שם, שואל את הגברת לייבלהר אם היא זוכרת אותו. מתברר שלפני כחצי שנה או יותר, הילד עם הוריו טסו לרבי, ובהזדמנות הזו ביקרו בשכונת בורו פארק, שם נכנסו לחנות ממתקים, וגברת לייבלהר ראתה ילד יהודי דובר רוסית עם הוריו. היא שאלה עליהם ועל מקום מגוריהם, ומרוב התפעלות הציעה לבעלה שהם באים אלינו, למוסקבה לחג...
אורח נוסף הוא הרה"ח ר' יוחנן בריזל. יהודי ירושלמי המוכר לרבים. הוא מגיע כבר שנים רבות לחג הסוכות ושמחת תורה לבית הכנסת 'בית אהרן', שמייסדיו קשורים לאדמו"ר מסטולין קרלין שליט"א, ור' יוחנן מגיע בשליחותו לחזק את הקהילה בימות החג.
מגיע הוא על חשבונו, מביא עמו ארגזים בהם מזון רב שהוא קונה, והכל עם חיוך. ר' יוחנן תמיד מחייך. לא משנה מה מצבו, או אמרו לו, איך הגיבו לו, ומה היחס שהעניקו לו. הוא מחייך ומברך כל אחד. זה סודו וכוחו.
עם כוח זה, הוא מסתובב מדי יום בעשרות בתי כנסיות בירושלים ומתרים את המתפללים, שמצפים לו ומחכים לחיוכו וברכתו. 'ביום שישי אחד, אמר לי מישהו שאין לו כדי לתת לי, עניתי לו שאני מברך אותו שיהיה לו הרבה כסף להאכיל את ילדיו. כשסיימתי להסתובב בין המתפללים, הוא חיכה לי ונתן שטר הגון לצדקה, ואודה לי על הברכה שריגשה אותו' - מספר לי ר' יוחנן, עת ישבנו יחד עם כוס קפה מהביל, כשהוא מוסיף ואומר: 'ברכות של יהודי, זה משמים. אני מרגיש בכל פעם, שהקב"ה שם בפי ברכות שונות ומתאימות לאדם מולו אני חולף'.
שיחה עם ר' יוחנן אהובה עליי במיוחד. יש בו את כל הגנים הירושלמים הנפלאים, תמיד אופטימי ומדבר רק טוב על השני. שיחה עמו מרתקת אותי. אנו בני דודים כמה פעמים. ודרכו אני מתעדכן על חדשות משפחתיות, על ההיסטוריה המרתקת של המשפחה, על חוויות ילדות שאני זוכר מצד סבי הקרלינאי ר' שמואל חיים שור ע"ה, ועוד.
פרנסה יש לו לר' יוחנן, הוצאתיו האישיות קטנות מאוד. אשתו היקרה התמודדה מספר שנים עם מחלה קשה, כשהוא מתמסר אליה יומם ולילה. כך הוא הכיר את המחלקה האונקולוגית בבית הרפואה 'הדסה' בירושלים, וראה מקרוב את הסבל וההתמודדות. ר' יוחנן לא שכח אותם גם לאחר פטירת אשתו. בכל שבוע הוא מתייצב שם באופן קבוע. מביא איתו עוגות ושתייה, מתיישב לדבר ולעודד את המטופלים, מפעיל עבורם קשרים לקבלת עזרה מארגונים שונים, מחייך ומברך, ואם צריכים גם יעמיד בקבוק על ראשו וירקוד מול ילד חולה, ובלבד שיחייך מעט וישכיח ממנו את כאבו.
מאז פרוץ המלחמה בארץ הקודש לפני ארבע שנים, הוא מגיע מדי שבוע לשמח את החיילים הפצועים. הוא עושה זאת במסגרת קבוצת חסידי קרלין המתמסרים לפצועי המלחמה, להקל ולעודד את רוחם. זהו ר' יוחנן, שאץ-רץ בבתי כנסיות משעות הבוקר המוקדמות, מתרים אנשים, מברך כל אחד, אוסף שקל ועוד שקל למען הנצרך והחולה.
גם את הדלק לרכבו לנסיעות אלו, הוא משלם מכיסו הפרטי. גבאי צדקה מסור ונפלא שירושלים זכתה. איש שעליו וכדומיו אומרת הגמרא על הפסוק: "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ - אלו גבאי צדקה".
גוט שבת וחג שמח!
שייע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.