רעידת האדמה ביהדות החרדית: מה הנקמה שגפני מכין לגדולי ישראל?

 

רעידת האדמה ביהדות החרדית: מה הנקמה שגפני מכין לגדולי ישראל?

במשך עשרות שנים התנהלה המערכת הפוליטית החרדית, ובמיוחד זו של "דגל התורה", תחת מעטה קשיח של משמעת, היררכיה ברורה וציות מוחלט להנהגה הרוחנית. המודל היה פשוט וחד-משמעי: גדולי ישראל מנווטים את הספינה, והנציגים הפוליטיים משמשים כזרוע המבצעת, כ"שלוחי דרחמנא" ותו לא. אולם, ככל שחלפו השנים, המרחק בין האידיאל לבין המציאות בשטח הלך והתרחב. הכוח הפוליטי הריכוזי, שנצבר בידיו של אדם אחד במשך דורות, פיתח מנגנוני הישרדות אגרסיביים שיצרו, הלכה למעשה, מעין חסינות מוחלטת מפני שינוי.

המאמר החריג והמטלטל שפורסם מעל דפי "יתד נאמן" לא היה עוד פובליציסטיקה שגרתית; הוא היווה את תעודת הפטירה הרשמית של עידן הכוחנות הבלתי מוגבלת, והוכחה חותכת לכך שהדחתו של משה גפני לא הייתה רק צעד פוליטי טקטי, אלא מהלך מחוייב המציאות, מעין ניתוח חירום לעצירת נמק פוליטי ומנהיגותי.

מנגנון החסינות האגרסיבי והשליטה ללא מיצרים

במשך שנים ארוכות, כל ניסיון להעלות על הדעת את החלפתו של גפני נתקל בחומת מגן בצורה של קשרים, לחצים פוליטיים, ולובינג אגרסיבי. השיטות שהשתרשו בלשכת המנהיגות הפוליטית הישנה לא אפשרו שום פתח לצמיחה של כוחות חדשים, לביקורת עניינית או לריענון שורות. מי שהעז לקרוא תיגר על הסטטוס קוו או לרמוז כי הגיע הזמן להנהגה צעירה וקשובה יותר, מצא את עצמו מודר, מותקף או מנוטרל פוליטית.

זו לא הייתה מנהיגות המבוססת על הסכמה רחבה או על אהדה ציבורית גרידא, אלא מערכת משומנת שהשתמשה בכוחה כדי לייצר תלות מוחלטת. ההתנהלות המאפיונזית לכאורה, שכללה הפעלת לחצים כבדים על מוקדי קבלת החלטות, סחיטה פוליטית פנימית, וטוויית רשתות של אינטרסים צלובים, הפכה את גפני לחסין מפני הדחה בדרכים קונבנציונליות. הוא יצר מציאות שבה המפלגה היא הוא, והוא המפלגה.

במצב דברים זה, שבו המנגנון הפוליטי מגן על עצמו מפני שולחיו ומשתמש בכלים כוחניים כדי למנוע כל אפשרות של תחלופה, הדרך היחידה להוביל לשינוי הייתה באמצעות מהלך כירורגי, מהיר ומפתיע במיוחד.

נס ה-72 שעות: הנדסת ההפתעה הדרמטית

עיתוי המהלך – 72 שעות בלבד לפני המועד האחרון לסגירת הרשימות והגשתן לוועדת הבחירות המרכזית – לא היה מקרי. הוא היה המפתח להצלחתו של המהלך כולו. פוליטיקאי מנוסה וממולח כגפני, אילו היה מקבל התראה של שבועות או אפילו ימים ספורים מראש, היה מפעיל מיד את מכונת הלחצים המפורסמת שלו. הוא היה משתמש בלוביסטים, מפעיל מקורבים, מאיים בפיצול המפלגה, מפעיל לחץ פסיכולוגי על בתי גדולי ישראל, ומייצר מצג שווא של "קריסת היהדות החרדית" אם חלילה יזוז ממקומו.

אלמנט ההפתעה המוחלט שלל ממנו את הנשק היחיד שבו ידע להשתמש בצורה הטובה ביותר: זמן התארגנות להפעלת לחץ נגדי. המהלך המהיר, שהותיר את המערכת הפומבית והפנימית בהלם מוחלט, היה בבחינת נס פוליטי עבור מי שביקש להציל את התנועה מעצמה. הוא חתך את חבל הטבור הדיקטטורי שקשר את המפלגה לגחמותיו של אדם יחיד, והעמיד אותו בפני עובדה מוגמרת, ללא יכולת תמרון, ללא אפשרות לאיומים, וללא זמן לגייס את צבא הנאמנים שלו.

אשליית "הגדול האמיתי" והפגיעה בסמכות הרבנים

אולם, הדרמה האמיתית והכואבת ביותר אינה המהלך הפוליטי כשלעצמו, אלא המשבר האידיאולוגי העמוק שחשף גפני בהתנהלותו לאחר ההדחה. ההנחה הרווחת ברחוב החרדי הייתה כי מי שמתיימר לייצג את דעת התורה, יקבל בהכנעה ובהרכנת ראש את קביעתם של גדולי ישראל, גם כשהיא כואבת ואישית. אך המציאות הוכיחה אחרת.

במקום לפרוש בכבוד, לגלות גדלות נפש ולחזור לספסלי בית המדרש – מקום שבו פוליטיקאים חרדים מתיימרים תמיד לראות בו את שאיפת חייהם האמיתית – גפני פתח במסע נקמה פוליטי חסר מעצורים. התברר כי היהודי הזה אינו מתגעגע לגמרא, אינו כוסף לדף היומי, ואינו מחפש את השקט של הכולל. הוא עסוק כולו בניהול מלחמה תת-קרקעית נגד ההחלטה שהדיחה אותו.

התנהלות זו חושפת תפיסת עולם מעוותת ומסוכנת, לפיה הוא, ורק הוא, היורש האמיתי והבלעדי של הנהגת הרב שך זצ"ל ושל מייסדי התנועה. מבחינתו של גפני, כך נראה, גדולי ישראל הנוכחיים אינם המנהיגים הרוחניים שיש לציית להם, אלא סוג של בובות על חוט, חותמות גומי שאמורות להתייעץ איתו ולקבל את תכתיביו הפוליטיים. זוהי פגיעה אנושה ביסוד הקיומי של דגל התורה – עקרון "דעת תורה" והציות המוחלט לגדולי הדור. כשהפוליטיקאי סבור שהוא מבין יותר מהרב, והוא הופך את גדולי ישראל למושא למניפולציות, המחיצה בין הקודש לחול קורסת לחלוטין.

המאבק רק בתחילתו: סכנת הנקם וההרס העצמי

מכאן נובע החשש הגדול ברחוב הליטאי: המאבק אינו מאחורינו, הוא רק בתחילתו. פוליטיקאי פגוע, הרואה את עצמו כמי שנושל שלא בצדק מאימפריית הכוח שבנה, הוא שחקן מסוכן במערכת הפוליטית. גפני אינו מתכוון ללכת בשקט, והאמצעים שברשותו – קשרים פוליטיים עמוקים, ידע פנימי רב, ונאמנים במערכות השונות – עלולים לשמש אותו לנקמה פוליטית קרה ומחושבת.

הוא עלול לנסות לחבל במהלכי המפלגה מבפנים, לייצר חוסר יציבות, לתקוף בעקיפין את ההנהגה החדשה, ולהוכיח כביכול ש"בלעדיו שום דבר לא עובד". זוהי אסטרטגיה של "תמות נפשי עם פלשתים", שבה האינטרס האישי והאגו הפוליטי גוברים על טובת התנועה, על עולם התורה ועל ציות לגדולי ישראל.

המאמר החריף ב"יתד נאמן" היה אפוא רק יריית הפתיחה במערכה הגדולה על דמותה של היהדות החרדית. הוא הבהיר לציבור כי המצב הקודם לא היה יכול להימשך, וכי כוחנותו של גפני הפכה לאיום קיומי על היררכיית התורה עצמה. כעת, על ההנהגה החדשה והציבור כולו לעמוד איתנים מול גלי ההדף של מסע הנקמה הצפוי, ולהבטיח שהכוח הפוליטי יחזור לשמש ככלי שרת בלבד בידי הנהגת התורה, ולא כעסק עצמאי ומאפיונזי המנהל את רבניו.