הפרופסור משה כהן אליה:
יובל אברהם הוא אהרן ברק החדש של השמאל הישראלי.
יובל אברהם הוא הביטוי המזוקק של השמאל הפוסט-לאומי החדש; אפילו אנטי ציוני החדש. זהו שמאל שמזדהה הרבה יותר עם סבלו של האויב מאשר עם כאבו של עמו; שמאל שמבקש לפרק את יתרונה הצבאי, הטכנולוגי והכלכלי של ישראל בשם תיקון העוול של העם הפלשתיני המדוכא.
יובל אברהם הוא שמאל כי הוא משתמש בשיח זכויות האדם באופן סלקטיבי; בדיוק כפי שעושים יצחק עמית ובהרב מיארה. השבעה באוקטובר נמצא אצלו בעיקר כרקע למלחמה. הטבח של כ-1,200 מבני עמנו, האונס, הרצח, החטיפות וגרירת הגופות לעזה למצהלות ההמון אינם עומדים במרכז הסיפור שהוא בוחר לספר. מה שעומד במרכז הוא בעיקר נז"א: נזק אגבי; הנזק שאנחנו גורמים לצד "החלש".
יובל אברהם הוא שמאל כי הוא מגזלט באמצעות השפה. "נזק אגבי" (פגיעה באזרחים שאינה מטרת התקיפה, גם כאשר היא צפויה מראש, אגב תקיפת מטרה צבאית) הופך אצלו למעשה מכוון. שימוש בטכנולוגיה שנועד לשפר ולייעל את איתור המטרות הופך בעיניו למכונת הריגת אזרחים. אצל אברהם ישראל אינה נלחמת, אלא היא "רוצחת". בסרט שהוא ביים אין כמעט משפטנים, אין כללים, אין מנגנוני בדיקה ואין דילמות של צבא הנלחם בתוך אוכלוסייה אזרחית. כי אצלו האגבי הופך למכוון, והמורכבות נעלמת.
וכרגיל אצל השמאל, הקהל החשוב באמת מבחינתו נמצא באירופה, באותם בפסטיבלים ובאולמות שבהם מחיאות כפיים של האליטות הניידות והגלובליסטיות הן כלי להכרה מוסרית. שם מקבלים את ה validation שאתה בצד הנכון של ההיסטוריה. אותו דבר בדיוק קורה עם אנשי אקדמיה ותקשורת מהשמאל הישראלי. מה שמעניין אותם הוא מה יאמרו עליהם בהרווארד או מה יכתבו עליהם בניו יורק טיימס.
ורק נזכיר שמחיאות כפיים בפסטיבל קולנוע אינן מצפן מוסרי: כי באותו פסטיבל ונציה ממש, בשנת 1940, התקבל במחיאות כפיים רבות סרט התעמולה האנטישמי "היהודי זיס".
מכיוון שמה שמעניין את השמאל, זה אירופה, אז גם שלילת תמיכות בישראל לא ממש מזיזה לשמאל הזה. כי קיים אקו-סיסטם אירופי ווקיסטי שלם, שמממן בנדיבות יוצרים וארגונים שמדברים בשפה שהוא אוהב. לראייה, הסרט נז"א מומן וקיבל גיבוי הפקתי מאירופה. כך הווק קונה השפעה בישראל. זה כסף, הכרה, פרסים ומעמד בינלאומי. כל מה שחשוב לגלובליסטים בישראל.
פעם שמאל היה בן-גוריון: ציוני עד לשד עצמותיו, שהאמין בחזון נביאי ישראל, בכוח צבאי כדי להקים ולהגן על מדינה יהודית, ובצדק חלוקתי בתוך אותה מדינה.
אבל השמאל החדש הוא משהו אחר. הוא הרבה יותר פוסט-לאומי, ובחלקים ממנו גם אנטי-ציוני; הוא גלובליסטי ומעמדי. הוא מבקש הכרה מן האליטות הבינלאומיות, ולכן חייב לשדר להן שוב ושוב את אותות הסגולה הנכונים virtue signaling.
וזו אחת הסיבות שמעטים כל כך בישראל עדיין רוצים להגדיר את עצמם "שמאל". בסקר של המכון למדיניות העם היהודי מיולי 2026, 19 אחוזים מהיהודים בישראל מיקמו את עצמם באחת מקטגוריות השמאל, לעומת 66 אחוזים בקטגוריות הימין. זה לא אומר שהפסקנו להאמין בזכויות אדם, בשוויון או ברווחה, זה פשוט אומר שהלאומיות שלנו הפכה אצל חלקים מן השמאל לדבר שצריך להתנצל עליו. ועל כך הישראלים, בודאי לאחר השבעה באוקטובר, אינם מוכנים להתנצל.
ואנשים קטנים כמו נעמה לזימי, פעילי "הדמוקרטים", ארגוני הקרן לישראל חדשה, ראשי האוניברסיטאות, וכמובן עיתון "דיבת הארץ" על זרועותיו השונות, מרכינים את ראשם מולם. האנשים האלה הם לא בן גוריון. הם Woke פוסט לאומי ובחלקו אנטי ציוני.
וכך יובל אברהם הפך להיות אהרן ברק החדש של השמאל הישראלי. כי השמאל הוא כת שצריכה אדמו"ר, ולקראת סוף אדמו"רותו של ברק, צץ לשמאל אדמו"ר חדש - "אברהם" (כמה ציני השם) שמשרת את האליטות הגלובליסטיות האנטי ציוניות בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.