הוא רק נהג הסעות

 

מאת הרב אברהם מנחם אייזנבאך שליט"א

הוא חיכה ליד הטלפון. לא הרבה. רק כמה דקות. אבל יש דקות שנמתחות כמו שנים. הוא ידע שהטלפון הזה אמור להגיע. ביררו עליו. ביררו על המשפחה. ביררו על הבחור. אמרו שהכול נראה מצוין. "הבחור ממש טוב." "משפחה טובה." "מידות מצוינות." "ישיבה טובה." ואז הגיעה השאלה. "ומה אבא עושה?" הוא ענה בפשטות: "נהג הסעות." ומאז היה שקט. השקט הזה מוכר. 

זה השקט שמגיע אחרי שמישהו כבר החליט, אבל עדיין מחפש ניסוח מנומס כדי לא לומר לך בפנים: אתם לא מספיק טובים בשבילנו. יש רגעים שבהם עולם השידוכים שלנו מצליח להמציא לעצמו שיאים חדשים של אבסורד. הבחור טוב. הבחורה טובה. המשפחה טובה. המידות מצוינות. היראת שמים טובה. הבית חם. החינוך איכותי. ואז מגיעה השאלה. השאלה הקדושה, זו שלפעמים מחזיקה בידיה את גורל השידוך כולו: "מה האבא עושה?" "נהג הסעות." דממה. לא דממה של התרגשות. דממה של ועדת קבלה. פתאום כל מה שהיה קודם הופך לנתון משני. הבחור יכול להיות מצוין, אבל אבא שלו לא מספיק "מכובד". לא, הוא לא גנב. לא הסתבך. לא יושב בבית ומחכה שמישהו אחר יפרנס אותו. הוא קם כל בוקר, לפעמים עוד לפני שהשמש החליטה אם בכלל שווה לה לצאת, מניע את הרכב, עולה לכביש, מסיע אנשים, עומד בפקקים, מתמודד עם שעות, אחריות, עייפות, דלק, לקוחות, טלפונים ויום עבודה ארוך. ובסוף החודש? הוא מקבל משכורת. כזאת שמשלמים איתה חשבונות. כזאת שקונים איתה אוכל. כזאת שמחזיקה בית. כזאת שמגדלת ילדים. אבל בשוק השידוכים שלנו יש מקצועות שמייצרים כבוד, ויש מקצועות שמייצרים... בירורים. 

אם אבא הוא מנהל — יפה. אם הוא איש עסקים — מרשים. אם הוא בעל משרד — מצוין. אם יש לו תפקיד עם שם ארוך שאף אחד לא בדיוק מבין מה הוא אומר — בכלל, אפשר להתקדם. אבל אם הוא נהג? "צריך לחשוב." מה יש לחשוב? אם הוא עובד — הוא עובד. אם הוא ישר — תבדקו. אם הוא אדם טוב — תבדקו. אם הוא אבא טוב — תבדקו. אם הוא ירא שמים — תבדקו. אם הוא אדם שמכבד את אשתו, מגדל את ילדיו, קם כל בוקר לעבוד ומביא פרנסה הביתה — תבדקו. אבל אם כל התשובות חיוביות, למה העובדה שהוא יושב מאחורי הגה הופכת אותו פתאום לפחות ראוי? אולי כי הפכנו את עולם השידוכים למקום שבו לא מספיק שהמשפחה תהיה טובה. היא גם צריכה להיראות טוב. צריך שיהיה אפשר לספר עליה. צריך שהשם יישמע טוב. צריך שהמחותנים יהיו כאלה שאפשר להגיד עליהם "נו, ברור, משפחה ברמה". ואם אבא הוא נהג? "אה..." יש במילה הזאת "אה" יותר זלזול מאלף מילים. "אה..." כאילו מישהו שאל על מעמד של משפחה וקיבל תשובה לא נכונה. אבל מאחורי ה"אה" הזה יש אדם. אבא. אדם שקם מוקדם בבוקר. לפעמים כל הבית עוד ישן כשהוא כבר יוצא. הקפה שלו מתקרר לידו. הכבישים כבר מתחילים להתמלא. הוא מחזיק את ההגה ויודע שאנשים מחכים לו. אבל הוא יודע גם שמישהו אחר מחכה למשכורת שלו. אשתו. הילדים. הבית. הוא לא מחפש מחיאות כפיים. אף אחד לא כותב עליו בעיתון. אין לו משרד עם שלט מוזהב. אין לו תואר על הדלת. יש לו הגה. כביש. פקקים. אחריות. והתחייבות אחת פשוטה: אני צריך לפרנס את המשפחה שלי. ויש בזה משהו גדול. משהו שאנחנו, מרוב שרצינו למדוד הכול, שכחנו למדוד. כי אנחנו רוצים בחור עם מידות. אבל בודקים קודם את המקצוע של אבא. אנחנו רוצים בחורה עם לב. אבל בודקים קודם את רמת החיים. אנחנו רוצים ילדים שידעו להעריך אנשים. אבל מלמדים אותם בשקט שיש אנשים שווים יותר ואנשים שווים פחות. ואז אנחנו מתפלאים כשהם גדלים ולא יודעים מהו כבוד אמיתי. כי כבוד לא נמדד בכיסא שעליו אתה יושב. כבוד נמדד במה שאתה עושה כשאף אחד לא מוחא לך כפיים. 

יש אנשים שיושבים במשרדים ממוזגים, עם תארים על הקיר ומשכורת מרשימה, אבל בבית הילדים שלהם בקושי רואים אותם. ויש אבא שחוזר בערב עם פנים עייפות, חולצה מקומטת, יום שלם על הכביש מאחוריו — והילדים רצים אליו. כי הילד לא בודק את המקצוע. הילד בודק את הלב. ואולי זו כל הבעיה. אנחנו כבר גדולים מדי בשביל לראות לב. אנחנו צריכים טבלאות. בירורים. מעמדות. מקצועות. שמות. מי מכיר. מי שמע. מי אמר. מי המחותנים. ומה אבא עושה. ואני רוצה לומר משהו לאותו אבא. אל תתבייש. אל תוריד את הראש. אל תנסה להסביר למה אתה "רק נהג". אתה לא "רק". אתה אדם שקם ועובד. אתה אבא שמחזיק בית. אתה אדם שמביא פרנסה בכבוד. אתה אדם שאולי לא מחזיק עט במשרד — אבל מחזיק הגה במשך שעות כדי להחזיק את המשפחה שלך. הרי החתן לא מתחתן עם כרטיס הביקור של אבא שלו. הוא לא מתחתן עם התפקיד שלו. הוא לא מתחתן עם שם החברה. הוא מתחתן עם אדם. עם אישה. עם משפחה. עם בית. ואם כבר רוצים לברר באמת, תשאלו שאלה אחת פשוטה: "איזה אבא הוא?" איך הוא מדבר בבית? איך הוא מתייחס לאשתו? איך הוא מתנהג לילדים? איך הוא מתייחס לאדם שלא יכול לתת לו שום דבר? איך הוא מגיב כשהוא עייף? איך הוא מתמודד כשקשה? כי המקצוע יספר לכם איך הוא מרוויח כסף. אבל התשובות האלה יספרו לכם איך הוא חי. והנה הציניות הגדולה מכולן: לפעמים שידוך טוב לא נפסל בגלל שהבחור לא ראוי. לא בגלל שהבחורה לא ראויה. לא בגלל שאין התאמה. לא בגלל שיש בעיה אמיתית. הוא נפסל מפני שאבא אחד עובד קשה מדי — בעבודה הלא נכונה. ואז אנחנו קוראים לזה "בירור". 

לא תמיד זה בירור. לפעמים זו פשוט דעה קדומה שלבשה חליפה של שיקול דעת. ולפעמים "לא מתאים לנו" הוא פשוט שם מנומס למשפט הרבה פחות נעים: "אנחנו מחפשים משפחה שנראית יותר טוב." וזה כבר כואב. כי מאחורי כל "לא מתאים" כזה יש לפעמים אבא שיושב בבית. הוא אולי לא יודע למה. הוא רק יודע שמשהו לא הסתדר. והוא ממשיך לעבוד. למחרת שוב קם. שוב מניע. שוב יוצא. כי יש אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם להיעלב מהחיים. הם צריכים לפרנס אותם. והבן שלו אולי בכלל לא יודע מה קרה. הוא רק יודע שאבא שלו נהג. שהוא עבד. שהוא חזר עייף. ושהוא תמיד היה שם. וזה מספיק. כי בסוף, כשהכותרות ייעלמו, כשהמחותנים כבר לא יהיו נושא לשיחה, כשהשכנים יעברו לדבר על משפחה אחרת, כשכל ה"מי מכיר את מי" יתפזר באוויר — מה שיישאר בבית יהיה האדם. 

לא המקצוע. לא התואר. לא הרכב. לא כרטיס הביקור. האדם. אז בפעם הבאה שאתם שואלים: "מה אבא עושה?" תעצרו רגע. ותשאלו גם: "איזה אבא הוא?" כי השאלה הראשונה תגלה לכם איך הוא מתפרנס. אבל השאלה השנייה תגלה לכם איזה אדם עומד מאחורי ההגה. ואולי, רק אולי, תגלו שם אדם שהלב שלו שווה הרבה יותר מכל תואר שאפשר היה לתלות על הדלת. הוא לא "רק נהג הסעות". הוא אבא. הוא בעל. הוא מפרנס. הוא אדם עובד. הוא אדם שמתאמץ. והוא אולי מלמד את הילדים שלו, בלי לומר אפילו מילה, שיעור גדול יותר מכל נאום: שאין בושה בעבודה ישרה. שאין קלון בלחם שמגיע מעמל. ושכבוד לא מקבלים מהמקצוע. כבוד מביאים איתך למקצוע. והכאב הגדול באמת? לא שנפסל שידוך. אלא שלפעמים, כדי לפסול אותו, אפילו לא טרחו להכיר את האדם