הלוחם שברח מן הכבוד: המצפן האידיאולוגי של חב"ד שפעל מתוך אהבה נקייה
בכ"ג בתמוז תשפ"ו, עם הסתלקותו לגנזי מרומים של הגאון החסיד, זקן רבני חב"ד בארץ הקודש, הרב טוביה בלוי ע"ה, נפער חלל עצום בעולם התורה והחסידות בכלל, ובליובאוויטש בפרט. אך ככל שנוקפים הימים, מתבררת תופעה מדהימה ומעוררת השראה: האיש שבילה את כל שנות חייו הארוכות בבריחה מוחלטת מן הכבוד, ברדיפה אחר האמת הצרופה בלבד – נקלע לעין הסערה של כבוד התורה. הכבוד, כמאמר חז"ל, רודף אחריו ומשיג אותו דווקא עכשיו, כאשר דמותו מזדקפת כעמוד האש וכמצפן הבלתי מתפשר של דורנו.
חסידים, אנשי מעשה, ראשי ישיבות, ואפילו אלו שמצאו את עצמם לא פעם בצד המותקף על ידי עטו המושחז, עומדים כעת משתוממים ומביטים בערגה על הדמות הענקית הזו.
כולם רואים זאת בחוש: הרב טוביה בלוי לא היה סתם פולמוסן או מגן שמרני; הוא היה הלב הפועם של השקפת כ"ק אדמו"ר מנחם מענדל שניאורסון מליובאוויטש, מצפן אידיאולוגי יחיד בדורו, שכל מלחמותיו, ללא יוצא מן הכלל, היוו את "קו ההגנה הראשון" של השקפת חב"ד המקורית והטהורה בארץ הקודש. בעידן שבו רוחות הזמן מאיימות לטשטש גבולות, ופוליטיזציה עמוק וטהור של אהבת ישראל ואהבת האמת.
המצפן הבלתי משוחד של ליובאוויטש
במשך עשרות שנים היווה הרב טוביה מנסה לחדור לתוך עולמה של החסידות, ניצב הרב בלוי כסלע איתן. כל שיחה של הרבי, כל מכתב, וכל הוראה דקה – נגעו בציפור נפשו. הוא לא ידע פשרות, ולא הסכים לעגל פינות.
כאשר הרבי זעק על שלמות הארץ, הרב טוביה הפך את זה למפעל חיים. כאשר הרבי דיבר על שלמות העם והמאבק בחוק "מיהו יהודי", הרב טוביה אחז בעט הסופרים ולא נתן למנהיגים פוליטיים מנוח. הוא לא חיפש פופולריות; הוא חיפש את האמת הטהורה של נשיא הדור.
חסידי חב"ד ראו בו את המצפן. כשהתעוררה שאלה מורכבת בהשקפה, כשהיה צורך לדעת "מה הרבי היה אומר על זה", העיניים נשואו באופן טבעי אל עבר ביתו הצנוע בירושלים. הוא ידע לנתח תהליכים היסטוריים ופוליטיים בעיניים תורניות חדות, ללא שמץ של נטייה אישית, מפלגתית או מגזרית.
הבריחה מן הכבוד – והמרדף הבלתי נמנע
שלמה המלך קבע במשלי: "וּלְפָנֵי כָבוֹד עֲנָוָה". חז"ל הוסיפו ואמרו כי כל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו. הרב טוביה היה התגלמות חיה של מאמר זה. הוא היה יכול לשבת בשורות הראשונות של המזרח, לקבל תארים רשמיים, לעמוד בראש ארגוני ענק ולהתעטף באינספור גינוני מלכות. אך הוא סירב בכל תוקף.
הוא העדיף להישאר בשולי הבמה, לפעול מאחורי הקלעים, לכתוב, לערוך, להפיץ ולעורר, מבלי לנכס לעצמו שום קרדיט. ביתו היה פתוח לרווחה, פשטותו הייתה לשם דבר, ולבו היה נתון כולו לכל יהודי שביקש עצה או הדרכה.
הוא ראה את עצמו כחייל פשוט בשירות המלך, ותו לא.
אולם כעת, לאחר פטירתו, המרדף של הכבוד הגיע לשיאו. הציבור כולו נחשף להיקף העצום של פעולתו, לענווה הקיצונית שלו, ולעובדה שכל צעד ושעל שלו היו מנוקים מכל אינטרס אישי. האהבה וההערכה שמופנות כלפיו מכל חלקי היהדות החרדית – חסידים, ליטאים, בני עדות המזרח וחב"דניקים מכל הגוונים – מוכיחות כי האמת סופה לנצח, והכבוד האמיתי שמור למי שביטל את ישותו בפני התורה.
מלחמות ה' מתוך אהבה עצומה וללא שמץ טינה
אחד המאפיינים המדהימים ביותר באישיותו של הרב טוביה בלוי, המאפיין שמנפץ לחלוטין את הסטיגמה של "לוחם קנאי", הוא עניין האהבה הגדולה שבה פעל.
חצים רבים של ביקורת נשלחו מעטו המושחז של הרב בלוי לאורך השנים. הוא תקף עמדות פוליטיות, יצא נגד פשרות אידיאולוגיות, ולא היסס להתעמת חזיתית עם אישים רמי מעלה כאשר ראה פגיעה בכבודו של הרבי או בהשקפת התורה. אך כפי שמעידים כיום דווקא אותם אנשים שהוא תקף אותם – הוא מעולם לא תקף את האדם, אלא את השיטה.
בתוך תוכו, פעם לב חסידי חם ומלא באהבת ישראל אדירה. מי שנכנס לביתו לאחר פולמוס סוער, גילה אדם מאיר פנים, רך כקנה, שרוחש כבוד עצום לבני שיחו.
הוא מעולם לא שמר טינה לאף יהודי. המלחמות שלו היו "לשם שמיים" במובן הכי מזוקק של המילה. עבורו, להוכיח יהודי או להתריע מפני טעות בהשקפה, הייתה חובה מוסרית שנבעה מאהבה אליו – הרצון שלא יטעה ויחטיא את האמת.
לאחר הפולמוס הגדול ביותר, הוא היה מסוגל לפגוש את בר-פלוגתתו, ללחוץ את ידו בחמימות, לחייך באהבה, ולדבר עמו בלימוד או בענייני צדקה כאילו לא אירע דבר. ההפרדה המוחלטת הזו בין המלחמה על העיקרון לבין היחס החם והאוהב לאדם, היא דרגה רוחנית שרק יחידי סגולה מסוגלים להגיע אליה.
מורשת של אמת לדורות
הרב טוביה בלוי ע"ה השאיר אחריו חלל עצום, אך הוא השאיר גם צוואה רוחנית ברורה ומהדהדת: לא לפחד מן האמת, לא להתפעל מן הרוחות המנשבות בחוץ, ולזכור שכל פעולה, גם התקיפה ביותר, חייבת להיות מושרשת באהבה נקייה וללא נגיעה אישית.
כאשר חסידי חב"ד והעולם היהודי כולו מביטים כעת בדמותו, הם לא רואים רק היסטוריה; הם רואים מצפן לעתיד. האהבה העצומה לה הוא זוכה לאחר פטירתו היא עדות חיה לכך שהדור צמא לאמת, צמא למנהיגות רוחנית ישרה, ומוקיר תודה למי שהקריב את הנוחות שלו, ברח מן הכבוד, וחי אך ורק למען שמו יתברך ולמען מילוי רצונו של נשיא הדור. יהי זכרו ברוך ומורשתו נר לרגלינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.