הלוחם האחרון על כבודו של הרבי: חיים שאולזון והאמת המדממת של חב"ד

 

הלוחם האחרון על כבודו של הרבי: חיים שאולזון והאמת המדממת של חב"ד

אריה אליקים חסיד חב"ד

ההיסטוריה אינה נכתבת על ידי אלו המבקשים נוחות, אלא על ידי אלו המוכנים לדמם עבור האמת. בעולם החסידי, ובחב"ד בפרט, המשוואה הזו מקבלת משנה תוקף כאשר בוחנים את דמותו הסוערת, המורכבת והבלתי מתפשרת של חיים שאולזון – עורך, עיתונאי, ואולי נכון יותר לומר: לוחם אגדי, שהקריב את כל ישותו, פרנסתו וגופו על מזבח השקפתו הטהורה וכבודו של הרבי מליובאוויטש.

במשך עשורים ניסו גורמים שונים בחצר, בעיקר אלו המונעים מאינטרסים פוליטיים וכלכליים, לצייר את שאולזון כדמות שוליים, כ"מורד" או כעסקן עצמאי. אולם הימים האחרונים הביאו עמם רעידת אדמה היסטורית, חשיפה אדירה שקרעה את מסכת הצביעות מעל פניהם של מבקריו. מכתבו ההיסטורי של הרב טוביה בלוי זצ"ל – מבכירי וזקני חסידי חב"ד, איש ההשקפה וההסברה המובהק של החסידות בארץ הקודש – שנכתב לפני 46 שנים, יצא אל האור. במכתב דרמטי זה, קרא הרב בלוי לכל סניפי חב"ד לחזק, לתמוך ולהפיץ את עיתונו של שאולזון, "צוהר". הגילוי הזה אינו סתם עוד מסמך ארכיוני; הוא תעודת הכשר היסטורית, הוכחה חותכת וחד-משמעית לכך שחיים שאולזון היה, ונותר, חייל בחזית, שליח ישיר שנשלח אל האש הבוערת כדי להגן על כבוד נשיא הדור.

כאשר הרבי מליובאוויטש ניהל את המערכות הגדולות של היהדות החרדית – המלחמה על "מיהו יהודי", המאבק חסר הפשרות על שלמות הארץ, והשמירה על גדרי הדת – רוב החסידים העדיפו להישאר באזור הנוחות שלהם. הם מחאו כפיים ב-770, שרו ניגונים, אך נרתעו מלהיכנס לבוץ של המלחמה הפוליטית והתקשורתית. חיים שאולזון, לעומת זאת, לא ראה בעיניים. הוא הבין שחייל אינו מבקש לעצמו הגנה, אלא מסתער. הראשון שהעז לפתוח עיתון בציבור החרדי ולערער על ההגמוניה ששלטה באגודת ישראל ובעיתון המודיע שהיה נתון לשליטה ליטאית שמידרה את השקפת החסידים.

מחיר ההסתערות הזו היה כבד מנשוא, מחיר שאיש ממבקריו הנוכחיים לא היה מסוגל לעמוד בו אפילו שעה אחת. שאולזון נושל מפרנסתו, נהפך למוקצה מחמת מיאוס על ידי הממסד הליטאי ששלט בהגמוניה, והפך למטרה חיה. הוא הותקף פיזית, הוכה מכות נמרצות, וניצל בנס מניסיונות חיסול פיזיים ממש מצד מתנגדיו הרבים ששכרו מחסלים בעשרות אלפי דולרים ביניהם את יהודה משי זהב, שלא יכלו לשאת את עט הפלדה שלו ואת חשיפת האמת הבלתי מתפשרת. בעוד שאחרים חיפשו תארים, כבוד ותקציבים, שאולזון ראה לנגד עיניו אך ורק דבר אחד: את דמותו הקדושה של מנהיג וצדיק הדור, הרבי מליובאוויטש. את הפקודות הוא לא קיבל מעסקני הממסד, אלא מרועה ישראל.

מדהים לראות את הפער התהומי בין שאולזון לבין מבקריו בני זמננו, המתיימרים לדבר בשם חב"ד. האנשים הללו, המעיזים להרים ראש נגדו, אינם מגיעים לקצה הציפורן של רגלו. במקרה הטוב, מדובר באנשים קטנים שמעולם לא הקריבו דבר עבור הרבי. במקרה הגרוע והמסוכן יותר, הקשר בינם לבין השקפותיו האמיתיות של הרבי מליובאוויטש הוא מקרי בהחלט, אם לא הפוך לחלוטין.

דוגמה מובהקת לכך היא המערכה התורנית והציבורית שמנהל שאולזון בשנים האחרונות נגד גיוס חסידי חב"ד לצבא. בעוד שעסקנים מודרניים מנסים "לנרמל" את השילוב של בחורי חב"ד במסגרות צבאיות, מתוך רצון למצוא חן בעיני הרחוב הישראלי או להשיג תקציבים, שאולזון זועק את זעקת הרבי. הוא מבין, מעומק ההשקפה החב"דית הטהורה, כי תפקידם של חסידים הוא להיות "צבאות ה'" במובן הרוחני – לעסוק בשליחות, להפיץ את מעיינות החסידות, להישאר טהורים וקדושים. הניסיון להכניס את בחורי החסידות לצבא חילוני, שבו הרוחניות והקדושה נמצאות בסכנה מתמדת, הוא פשע כלפי תורתו של הרבי. שאולזון, בעקשנותו המוכרת, מסרב ליישר קו עם האופנה הזו, ונלחם נגדה בכל כוחו.

ההיסטוריה, כדרכה, עושה צדק עם הלוחמים האמיתיים. הזמן עובר, ומתברר ששאולזון תמיד צדק. מי שצפה בסדרת המפגשים התיעודיים של שאולזון עם הרבי מליובאוויטש, שפורסמה לאחרונה, לא יכול היה שלא להצטמרר. באותם רגעים קדושים של חלוקת דולרים או חלוקת ה"לעקח" בערב יום הקדוש יום הכיפורים, כאשר שאולזון עובר לפני הרבי, ניכרת רצינות כבדה ויוצאת דופן על פניו של המנהיג. הרבי אינו מחייך אליו חיוך קל של נימוס; הוא מביט בו במבט חודר, מבט של מפקד המדבר אל החייל שלו בחזית, ומאחל לו שוב ושוב: לפום צערא אגרא "לפי הצער – כך השכר". או שהרבי בערב היום הקדוש שאלפים בחצרו הקדוש מכל העולם כאשר שאולזון עובר לקבל את פרוסת הלעקח, הרבי בקולו קורא שאולזון, מחזיר אותו שוב נותן לו עוד פרוסת לעקח, ומאחל לו לפום צערא אגרא. מצמרר!!!

זו אינה ברכה שגרתית. זוהי הכרה מפורשת של הרבי בסבל, ברדיפות ובמחיר הכבד ששאולזון משלם. הרבי ידע בדיוק מה עובר על הלוחם שלו, וביחידויות שונות איחל לו את הברכה הטעונה כל כך: "וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרץ". ברכות אלו מוכיחות מעבר לכל ספק את היחס העמוק, המעריך והייחודי שרחש מנהיג הדור אל שאולזון. הרבי לא ביקש ממנו להפסיק; הוא חיזק את ידיו, מתוך ידיעה שהאמת שלו תנצח ותפרוץ.

הגילוי האדיר של מכתב הרב טוביה בלוי מגיע בתזמון קריטי, כעין אור בקצה מנהרה חשוכה ואפלה. בשנים האחרונות נדמה כי על חלק ממוסדות ומנגנוני חב"ד השתלטו גורמים זרים – עבריינים אינטרסנטים, טיפוסים בעלי מנטליות "מזרוחניקית" מסוכנת, בעיקר שכירי חרב של צעירים עיתונאיים ואנשים שאבותיהם הגיעו לחב"ד והבנים בגדו לעשות לביתם ומוכנים לבזות את הרבי בראש כל חוצות ללבוש מכנסי ג'ינס להתנהג כאחרוני הפושעים ולדבר בחוצפה בשם חב"ד, ומביאים גייסים שברובם הם אנשים עלובי נפש שהקשר בינם לחב"ד הוא אפילו לא מקרי. המבקשים להפוך את החסידות הטהורה והרדיקלית לתנועה לאומנית-בורגנית השואפת להשתלב בממסד החילוני והדתי-לאומי. האנשים הללו חטפו את המותג "חב"ד" והפכו אותו לקרדום לחפור בו, תוך שהם רומסים את תורתו והשקפותיו הברורות של הרבי בנושאי דת ומדינה, שלמות הארץ וחינוך על טהרת הקודש.

חיים שאולזון ניצב מול המכבש הזה כחומה בצורה. גם היום, כשהוא כבר אינו אדם צעיר, האש בעיניו לא כבתה ועטו לא נשחק. הוא ממשיך לכתוב, לחשוף, להצליף וללחום את מלחמתו של הרבי מבלי לחשוש מאף אחד. המכתב של הרב בלוי מוכיח לעולם כולו: שאולזון אינו תופעה חדשה או זרה – הוא השורש האמיתי, הוא ההמשך הישיר של חב"ד הלוחמת, הקנאית לכבוד נשיא הדור ומנהיגו, זו שאינה מתכופפת בפני פוליטיקאים או עסקנים. בעוד שהעבריינים והמזרוחניקים יירשמו בדפי ההיסטוריה לדיראון עולם כמי שניסו לעוות את דרכה של החסידות ושל הרבי, חיים שאולזון ייזכר לדורות כלוחם האגדי שלא רעד, לא פחד, ומסר את נפשו למען כבודו הטהור של הרבי מליובאוויטש.